פרק (11) כלי מרכבה

המכה הייתה חזקה ומידית. התערפלתי לשנייה ונפלתי מיד ובעצמה על הקרקע הבוצית. הקור חדר אלי לעצמות, הרגשתי שהגוף שלי לא מצליח לשמור על חום גוף, המחשבות סחררו אותי. לאט לאט הרגשתי איך אני מתעלף, מנסה לשמור על ההכרה ולא ממש מצליח. דממה ונינוחות ירדו על תודעתי הנדהמת, הנרדמת.

לאחר כמה דקות התעוררתי, לא הבנתי איפה אני, לא יכולתי לזוז, בקושי רב  הרמתי את הראש מעל האדמה הקפואה, גיבור ליקק אותי בפנים, התחממתי מעט מהרוק, ההכרה החלה לחזור אליי לאט לאט.

הפה שלי היה מלא בבוץ, גיבור ליקק את פי והוציא את גושי הבוץ שכמעט חנקו אותי, השתעלתי והיה לי טעם של דם מהפה.  גשם קל החל לרדת, הפניתי את המבט מעלה בקושי רב פתחתי את הפה, מנסה ללקט את מעט הטיפות שנכנסו לפי. חשבתי שראיתי את חלקה העליון של מרכבה מוזהבת בזוהר.

הייתי פשוט מאובן. הכלב האמיץ פשוט שכב עליי מנסה להגן עליי מפני הגשם, ההכרה חזרה ולאחריה התודעה המלכה חזרה אליי, והנה מחשבה חולפת, הבנתי שעשיתי תאונה.  לא יכולתי לזכור מה היה האירוע שבגינו אני שוכב חסר תזוזה.

התעלפתי שוב, לא ממש יכולתי לעשות עם זה כלום, הרגשתי איך בא לי לוותר על הכול ופשוט לשקוע לתוך המוות שנראה קרוב יותר מכל דבר אחר. ולמרות זאת משהו עצר אותי מלוותר.

התעוררתי לקולות נביחה של כלבי, פקחתי את העניים, פנסי "כלי המרכבה" הדמיונית שלי דלקו. הורדתי את הראש אל האדמה, מוותר, דמעה ירדה לי על לחיי, הרגשתי בפנים שאולי יש תקווה ואיך הכול אולי יחזור אליי. אורות לבנים שירדו מלמעלה, מהמרכבה פגעו בי, הרגשתי איך מרפאים אותי, כמו בניתוח רק ערני ורדום חלקית באותה מידה. 

פוטונים של אור מרצדים בי, ממששים, מהפנטים, ומחטים כל מקום פגוע בגוף, אט אט הרגשתי את עצמי חוזר לעצמו והפעם חזק, ברור, אוטנטי, נחוש, ומלא. קמתי ממקומי כאילו כלום לא קרה וצעדתי אל המרכבה, נכנסתי פנימה לכלי שנראה כמו ספינת חלל.

 ישבתי בישיבה מזרחית טיפוסית, הרגשתי את עצמי בריא וחיוני. הורדתי בעדינות את הראש לאחור, עצמתי עיניים, נשמתי שלוש נשימות ארוכות. והנה תמונת מציאות חליפית נגלתה לי במלוא הבהירות, מדבר צחיח, דיונות של חול צהובות, כתומות נפרשות לכל עבר. האופק האינסופי.

 ממולי נראתה שורת דקלים המעידים אולי על יישוב או כפר כלשהו. נעמדתי במקום ובהליכה רגועה יצאתי מכלי המרכבה, כאילו כלום לא קרה. התהלכתי בחופשיות בדרך המדברית. הכול דיבר אלי, האדמה, כל שיח פרח ואבן שעברו בדרכי, הבטתי בשמים הכחולים הם יצרו אצלי תחושת נינוחות ורגיעה קוסמית, הכול במקום, במדויק כפי שכיוונתי, כלל ההסתברויות קרסו ונוצרו, ועתה נוצרה המציאות- הכפר שבאופק.

התהלכתי במבוך של דיונות  הטבע נגלה לי במלוא עוצמתו. והנה פאתי העיירה הקטנה. צעדתי בצעדים נחושים המעידים על בטחון שלא ברור לי מהיכן שאבתי אותו. הראש מורם, אני חוזר לכפר שלי, מוזר שהמחשבה הזו חלפה בראשי.  

לפני נגלו בתים מדבריים, עגולים, מוזרים בצורתם. מעין יורטים המתקדמים בבנייתם, כפר עתיק מחד, ומאידך דיגיטאליות שכנה שם . ובתוך כך היה משהו מקודש באוויר, ריחות קטורת מכל עבר, מעין תחושה שאני בתוך סרט. אנשים עברו אותי, והביטו בי כלא מאמינים, נעצרו, הביטו שוב, חלקם אמר משהו בלחש מוזר , השפה לא הייתה ברורה אם כי מוכרת.  

נעצרתי, רגע אני מכיר את המקום בבירור אולי מחיים קודמים. 

"כלי המרכבה מפתיע במדויקות הטיסה, הוא תמיד ישלח אותך לבעיות לא פתורות של חיים קודמים,  להראות לך מה אספת בתוך רכיב התודעה שלך המתורגם למציאות ומה לטפל" ננוב הראשון.

לפתע נשמעה דהרת סוסים היישר לכיוון שלי, ובתוך כך שמעתי יותר ויותר את הקריאה שהתבררה כ- "ננוב,ננוב,ננוב"

שני פרשים צעירים  קפצו מסוסיהם. פתאום נזכרתי, הומאק וטינרס, האחים שלי. לא הספקתי להגיב וכבר הייתי שרוע על הרצפה, מקבל חיבוקים ונישוקים בכל הגוף. הם דברו בשפה שהבנתי , היא הייתה שונה מכל שפה ששמעתי, הבנתי אבל לא יכולתי לענות.

הם הביטו בעיניים כחולות זוהרות, "חזרת אחינו, כמו שהבטחת"...

"תמיד אתכם" עניתי. עברנו את שער הכניסה בהליכה איטית, הסוסים הלכו מאחור, קשורים לרצועה מעור שחורה, הלכתי במרכז כך שהומאק הלך מימיני וטינרס משמאל.

 מכול עבר נשמעו קולות , חלקם הגיע לצווחות עדינות , כנראה כך מביעים פה שמחה.

 "ננוב חזר, ננוב כאן". באותו רגע היה לי ברור שאני קשור במשפחה מכובדת, זה היה ברור שאני מוכר פה. 

הבטתי לרגע בעצמי, חייתי בשני עולמות, מחד הייתי חייב לחזור לכלי המרכבה ולחיים שלי בבקתה, ומאידך הייתה לי אפשרות  לראות בדיוק מהו הפצע אותו אני סוחב מחיים קודמים. החלטתי ללכת עד הסוף ולמצוא מהו זה שמעכב.

הבטתי בעצמי, בגדיי היו בדיוק כמו הבגדים של אחיי, חלוק עור, כמו גלימה של ימי הביניים, צבע אפור מטאלי, הכתפיים חשופות, כמו גם הצוואר, זרוע ימין חרוט היה האריה במלוא הדרו, קעקוע שאי אפשר להתעלם ממנו. לבשתי  שרוול שחור המעיד על היותי לוחם, מגפיים גבוהות מהודקות בשרוכים אדומים, השיער שלי היה ארוך, חלקו העליון של ראשי מגולח היה למשעי. המשכנו ללכת במעלה השוק הצפוף.

כעשרים מטר לערך מאיתנו זיהיתי אדם מרשים ביותר המחכה במעלה המדרגות של ארמון מרשים מבוץ אדום. האחים נפנפו לו בידם לשלום. 

הבנייה מסביב הייתה מודרנית מעין חיבור של טכנולוגיית בנייה מתקדמת רק שהאופנה והסטייל היו של אירופה של ימי הביניים.

ככל שהתקרבנו , הרגשתי תחושות של התרגשות בבטן, האיש נראה נראה לי כל כך מוכר. זה אבי האהוב ננוב הראשון, הוא חיבק אותי, בלי לדבר. הוא לא היה צריך הוא רק שידר

" אני זה רק אני

משמע אני התודעה

אני מוכל במופשט הטהור

המופשט הוא כלל ההסתברויות 

לפיכך

אני הכול"

משהו חיבר אותי שוב לחיי הקודמים, רצתי אל המרכבה , לא הבטתי לאחור, המרכבה כאילו חיכתה לי , עליתי וטסתי.

לא ברור לאן. מלמטה נופפו לי לשלום , בלי שיפוט רק אהבה. התעוררתי.

 

פרק (10) המדורה

 

זהו היום החמישי בו אני ממתין למעיין. הרגשתי חוסר נינוחות תהומית מההמתנה המבוקרת, אשר גרמה לי לחוסר איזון פיזי. חסרה הייתה לי הישות המציאותית שלה ליידי. בעבר התרגלתי להיות לבד, אך עדיין משהו היה תקוע שם, מהותי כך הרגשתי. 

באותו לילה התעוררתי לקול רעש מוזר שהתחבר לי לחלום, פקחתי את עיני, הרעש היה עמום, לכאורה קוראת לי בת קול אל מחוץ אל הבית. ככל שהתמקדתי ברעש, נראה היה שהאוושה לא מפסיקה, גולשת בעדינות בתוך דומיית הלילה, לא באמת רוצה להפריע, ועדיין מפרה את השלווה.

גיבור התעורר, לא נבח משום מה. הזנב שלו קשקש, ושקשק כאילו מחכה לבעליו שחזרו מיום העבודה.

זרקתי עלי את הקפוצ'ון, קמתי מהמיטה, עברתי דרך המטבח, היישר לדלת הכניסה. הדלת  הייתה פתוחה במקצת, עברה בי רעדה קלה בעורף, ובכל זאת פתחתי את הדלת לרווחה.

בגינת הבית מתחת לעץ הזית העתיק יומין, דלקה מדורה קטנה, אני לא חולם, זה אמיתי, ממש מולי, שפשפתי את עיני ופקחתי אותן שוב. המדורה דלקה שם, בוהקת. התקרבתי אל האש בצעדים איטיים, מישהי עם שיחר שחור ארוך  נוטה לאפור ישבה בישיבה מזרחית עם גבה אליי, היא הפנתה את מבטה לרגע, הספקתי לזהות עיניים חומות מנצנצות מולי, לא מביעות כלום. 

שניה אחר כך היא הפנתה את מבטה היישר לתוך "לב הלהבה". התקרבתי למדורה  בכדי לראות את פניה של האישה, היא הייתה מוכרת לי כאילו כבר נפגשנו, כל כך זרה ומסתורית האשה ואני מחפש את עיניה. ככל שהתקרבתי יכולתי לזהות דמות נוספת שוכבת לידה, על המחצלת, ראשו מונח על ברכי האשה. היא ליטפה אותו בעדינות רבה, ונראה שהם משוחחים בשקט, בשפה שלא יכולתי להבין.

ישבתי בקצה השני של המדורה, ארגנתי לעצמי מקום על האדמה הטובה, והבטתי אל בני הזוג מולי, עדיין שומרים על שתיקה, כאילו שתיקה תציל אותנו מהידוע זה מכבר.  גיבור ישב לידי בוהה באש, נראה שאינו שם לב לדמויות היושבות מהצד השני של המדורה, כאילו לא מבחין, המוזר הוא שבסיטואציות מהסוג הזה הייתי מצפה שהכלב ירחרח ויבדוק את הזרים, אלא שזה ישב ליידי ובהה בלהבות המדורה.

לאחר כמה דקות של שקט מוחלט, שהסתבר כשקט מובנה ומדויק בתוך ההיכרות המוזרה שלנו, היא קמה ממקומה ובזמזום חרישי שהשמיעה, כמו לחישה, החלה לנוע במרחב בקצב של ריקוד מהפנט, גופה נע לכל עבר הידיים התעקלו בחושניות למעלה, למטה, ולצדדים, נעו בעקבות הזמזום שהפך לשירה שמאנית מיוחדת ושוב בשפה שלא הכרתי. 

היא החלה לנוע לאט, ובעדינות הגבירה את הקצב, מכינה את הקרקע לקתרזיס. הריקוד הפך לסוער יותר ויותר מעין אקסטזה פראית, גופה נע באופן חושני, קשה היה לעקוב בעיניים לאן היא עפה, בשלב מסוים נראה היה לי שהיא בכלל רוח רפאים. 

בתוך כך, היא אט אט החלה להוריד את שמלתה הפרחונית. את הצעיף האפור שלה  היא זרקה לתוך האש. וכמו במעוף היא התקרבה אליי, עד כדי כך שיכולתי להריח ריח של בושם לימוני מדיף ממנה.  

הפניתי את מבטי לימין גיבור כבר לא היה שם. הפניתי את המבט לאחור, ראיתי את כלבי  ואת הזר ששכב קודם מתרחקים בהליכה איטית, גבו של הגבר היה מופנה אליי כך שלא ממש יכולתי לראות אם אני מכיר אותו.  נראה היה  שיש לו היכרות מוקדמת עם כלבי הם צעדו כמו חברים וותיקים,  דקה  אחר כך הם כבר היו בתוך החורש העבות. מפנים לנו את  המקום למפגש המיוחד הזה.

המדורה החלה להידלק ולפצפץ את העצים, האווירה הייתה מחשמלת וברגע המיוחד הזה בא היה לי לשמוע בלוז ישן, עצוב , מתקתק שיחבר אותי להווייה המוזרה כל כך בפתח ביתי. 

היא התקרבה אלי יותר ויותר , עירומה כביום היולדה, המדובר באשה מנוסה ובקיאה ברזי הריקוד וההתערטלות, גופה היה מעוצב , מיוחד וסקסי, רגליה ארוכות, שזופות, ידיה עדינות למראה, נעות בתנועות ריקוד מזרחי- הודי ייחודי, הכתפיים היו שמוטות מעט, ראשה מופנה מעלה, שיערה השחור מתנופף ברוח, צווארה נראה צבוע בלבן גם חלק מפניה. שדיה נפולים מעט אם כי עדיין המראה זקור עומד וניצב, השירה הפכה להיות חזקה יותר ויותר, התמכרתי בחופשיות מלאה למראה.

 הכול פה מוזר, גם הלילה הזה , אותי כבר זה לא מפתיע. בחורש הזה קרו קסמים בשנה האחרונה.

היא נעצרה ונעמדה מולי, ערוותה העדינה קרובה אליי, יכולתי לחוש בקצה זקני את הפלומה העדינה המעוצבת כמשולש שווה שוקיים בדיוק רב כאשר הקודקוד מופנה במעלה בטנה. מה היא בעצם רצתה להביע.

 פתאום נזכרתי בבהירות רבה מאיפה אני מכיר אותה. באחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי נפח המכין חרבות וסכינים לקרבות רחוב, מקצוע שלמדתי מאבי, ומסבי לפניו,  גרנו בעיירה קטנה ליד לונדון, היא הייתה אשתו הראשונה והצעירה של הדוכס ששלט באזור באותה תקופה.  זכורה לי תמונה שלה עוברת עם פמליית רבי מעלה ממש בסמוך לבית המלאכה, היא נעצרה ליידי מרימה את ההינומה ושואלת לשמי. תמונת מציאות נוספת פתאום עלתה בדיוק מאותה תקופה בה אנו מתנים מעשה אהבה בבית עץ קטן באמצע היער העבות. האח דלק בעוז כשהיא עלתה וירדה ממני אל תוך עולם לא ברור, מנותק משהו, קתרינה היה שמה. 

הרגשתי איך שהיא מלטפת את שיער ראשי, בעדינות רכה. נכנעתי לתהליך וזרמתי עם הבלתי נודע, היא החלה לנוע בתוך פני מחפשת את הקרבה והמגע שלי. המדורה דלקה בשיא אונה השירה שלה נדמה, וממבט מהיר הצלחתי לזהות אנשים עם גלימות לבנות מתקרבים למדורה. זה לא היה חלום, יכולתי לחוש בתוכי שלאט אני מתקרב לעצמי, תמיד מבפנים החוצה, הקרבה הזו ל"אני" השתלטה עליי ובתוכה ניסים ונפלאות המחוברים לנימי נשמתי ולתיקון שאני אמור לבצע בחיים הללו.

היא לחשה לי באוזן, "כל העולמות , כל מחשבה שלי ושלך מתקיימים בוא בעת בכל היקומים, שחרר אותי בבקשה"  קתרינה היתה מאותן נשמות וותיקות שבאות לבצע את התיקון האחרון, שלא תמיד ברור להן,  "שחרר אותי" היא אמרה , "אני כלואה בתוך הנפש ומחפשת מוצא, אין לי כוחות  יותר".

הדמויות עם הגלימות הלבנות התקדמו, והגיעו לצדו השני של המדורה, לא נבהלתי,  זה רק ליבה את היצר שלי לשחרר אותה, כאילו הדליק אותי בשנייה, הם החלו למחוא כפיים בקצב של עבדים בשדות הכותנה של המיסיסיפי, בלוז עתיק יומין הם נעמדו מצדו השני של המדורה, מביטים אל השמיים. 

לא התאפקתי, התנועות היו קצובות, מהירות משתנות בהתאם להרגשת התוגה החומלת שלי, נעצר, חוזר ונשנה, היא הפנתה את מבטה אלי וקרבה את פניה ובחושניות מלאה התנשקנו, הרגשתי את השחרור שלה קורה אט אט, התנועות הפכו למהירות יותר ויותר, מביעות לכאורה מעבר  של אקורד המוביל לאקורד חדש ומוכר, הסתכלתי אל השמיים וראיתי נצנוץ בהיר של כוכב נופל זה היה בדיוק המסר,  הסיום הכול כך מתבקש, כל כך יצרי ומשחרר. 

היא נעלמה. ואני נפלתי על האדמה, מרוקן, חסר כוחות, המדורה דלקה,  שקט ובהירות החלו לתפוש מקום, היא כבר לא הייתה גם לא הצעיף או השמלה נעלמו בדיוק כמו שבאו, מאז לא ראינו האחד את השנייה, כנראה מניחים שאולי בסיבוב הבא בחיים אחרים, במקום אחר...

גיבור יצא מהשיחים והתקרב אליי, מחפש מגע, ליטפתי את ראשו, הספקתי לראות בקצה הדרך את הזוג או שמא אולי רוחות רפאים, צועדים יד ביד אל האופק. הם הסתכלו אליי מחייכים כך לפחות חשבתי  מרחוק, לא היינו צריכים לדבר, השיח שלנו הוא בעיקר בראש. הייתי מלא בהכלה והכרת תודה שעשיתי את שלי, עוד נכונו לי מקרים נוספים בתוך ואל תוך המדורה....

כיביתי את האש עם צינור מים, נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת מאחוריי, דמדומי בוקר החלו לייצר אנרגיות חדשות של בוקר יום חדש.

נכנסתי אל המקלחת, החמה הטובה, הודיתי לאלוהים על ההזדמנות להיות בעולמות לא צפויים.

"יום עובר, אני לא מבין.

מה הוא אומר?

יום עובר

מה הוא אומר?

מה הוא...?

יום עובר, הוא נאמן

זמן ומרחב - אותו הדבר

טבוע, תמוה, מוכל בתוכו

מכאן - אני כאן. מכאן מתעורר...

מכאן מסתנוור, מכאן מתרגל, מכאן מתמלא

עוד יום עובר, אין הוא עובר!

כאן, עכשיו, איתי מתרחב

מכאן כבר אין הזמן - מוכל, מוזן, מוכר, עמום מטריד, מעיר. אתה הניצוץ, אתה הניצוץ

את זה הוא אומר, היום שעובר.

יום מונח אפרקדן

אל המחר?! בכלל אין מחר

גם אין אתמול, עכשיו הוא הזמן!

יום הוא יום של הארה

מכאן, אני כאן

מכאן מתעורר, מכאן מסתנוור

מכאן מתרגל. 

פרק (9) הולך אל הכלום

 

הולך אל הכלום, לשום מקום, משום מקום. עומד על האדמה הטובה, יחף, פשוט,  מרגיש איך גופי נעלם. אין בי תחושות גוף גם לא מחשבות, רק מתמזג, מתחבר, מתערפל, מחובר למופשט האין סופי. אין בא ואין הולך בממלכת האושר והאהבה, רק להיות, אני הווה.

פתחתי את המקרר, הוצאתי בקבוק מים קרים, מזגתי לעצמי כוס מלאה. השעה הייתה ארבע וחצי אחר הצהריים השמש תמרנה את היעלמותה, סימנים אחרונים של קרינת אור וחום מופלאים, עדינים מלטפים. והכול כך לא מובן. ובדיוק באותה נשימת זמן התחיל להיות לי מעט קר, כמו תמיד.

לגמתי את כוס המים בעודי יוצא אל החצר הצמודה לביתי ולחורש העבות, שעת בין הערביים, לא כאן ולא שם. צעדתי עד קצה הגינה הבטתי אל דרך העפר המתמזגת עם החורש, המתעקלת דרומה לאן , מי יודע לאן. ועכשיו כבר קשה היה לראות במדויק את המשך הסיפור שלי.

הרגשתי איך היצר הרוחני שלי שוב ושוב משתוקק ומוביל לתחושה בזמן בה אני לגמרי לא מרגיש את עצמי. האנרגיה שלי מתמזגת במלואה עם הקיום. אני מדמיין איך אני מקשר במוח גלים מצד שמאל  לימין, ומימין לשמאל, איך הגלים מתערבבים, מתמזגים ומייצרים מציאות חדשה שלא קשורה כלל לעולם הפיזי, הכול קורה בראשי. אין מציאות פיזית, הכול זו רק תודעה פנימית, המובלת מהפנים אל החוץ, תעתיק מוחלט של הרצון האלוהי.

הצד שמאלי מפרש והצד הימני שולח אותות "מהידע המוחלט – המופשט"  אליו הוא מתחבר בקלילות. לכאורה האני המקשר למופשט ממוקם בימין. אבל זהו רק תעתוע , "העצמי" שהוא – "האני" תמיד ובהכרח מוכל במעטפת אנרגטית המכילה את  את מוח ימין ושמאל, שכן הכול מהכול מוכל בעצמי ולאחריו "במופשט".

מזה חמשה  ימים שאני יוצא רק בשעות הערב מהבית, את רוב היום אני מקדיש למדיטציה, הראש שלי הפך למכונה רכה, המסוגלת לכבוש ולייצר כמעט כל מציאות. בתוך כך לא מרפה ממני ההרגשה ש"התעוררות" מלאה רק מתרחבת, והגבולות אל "המופשט" "ומהמופשט" רק מתעצמות,  אין סוף להבנה. יש לי לאן ללכת, לאן למדוט,  חייכתי ואהבתי.

בעודי מנסה להבין שוב את המופשט עלתה תמונת מציאות חדשה, מתעתעת שחשוב שאציין אותה שכן היא מהווה אבן דרך בחיבורים לאנרגיית השורש לכל "מתעורר", כך היה :

"הוצאתי לחם מהפריזר, ועשיתי לי טוסט, מרחתי חמאה וריבת תפוזים על הלחם המושחם למחצה, ומה שנשאר בכפית ליקקתי. עלתה בי תחושת מתיקות משובחת שממצה את החך לרגע.

שתיתי קפה בעודי צופה מהחלון על הגשם המלטף את היקום אשר מחוץ לביתי בו אני רק מוכל.  

והנה עלתה בי תמונת מציאות חליפית, כאילו שאני צופה בעצמי מזמן עתיד. ובדיוק לאותה סיטואציית חיים. והנה התחלפה התודעה – "הדלת הראשית נפתחת, "הסדיק" נכנס אל הבית מלווה בחמשה מלאכים עם גלימות לבנות. אני מוצא את עצמי צועד באיטיות בצעדי ריקוד לא ברורים, לאמצע החדר, הם מקיפים אותי מסמנים אותי, מזיזים ידיהם למטה ולמעלה תוך כדי שהם הולכים מסביבי באיטיות, ואני ממוקם במרכז המעגל, התדר מדבר אליי ואני שומע בת קול " למופשט כוון, בו תבחר."

חזרתי למציאות הפיזית המוכרת, נבהלתי מעט מעוצמת הצלילה וההתרגשות הנלוות.  יצאתי שוב החוצה אל הגינה הצמודה לביתי. הגשם ירד עליי בעדינות, נתתי לטיפות הקרירות ללטף את ראשי, נרגעתי מעט, הרגשתי את עצמי דרך עצמי זה הרגיש מיוחד כאילו עיני נדלקו בתובנה עמוקה. 

הדלקתי סיגריה והבטתי אל השמיים המלאים בכוכבים אין סוף, המרחקים בלתי נתפשים, מאות אלפי שנות אור, ומי קבע בכלל שצריך לנוע במהירות האור בכדי להיות שם או להתקרב דיו?  פתאום תפשתי אין "שם", יש רק כאן , מהירות המחשבה מהירה ממהירות האור, עכשיו רק  צריך לדעת איך ולאן מכוונים את המחשבה המודעת לעצמה ומתכווננת מהווייתה- אל "העצמי". נראה לי שעליתי פה על משהו, אלוהים, מדבר אליי שוב.

 "העצמי הוא האחד היחיד. כשהוא מוגבל, זהו האגו. כשהוא בלתי-מוגבל, הוא אינסופי. הוא המציאות." "רמהנה  מהראישי"

פרק (8) חזון הפיל

למחרת היום, הקצתי מוקדם מהרגיל, חלום טורדני חזר על עצמו, לא הרפה וטרף את שנתי. קמתי מהמיטה, צולע על רגל ימין, משהו סחב אותי ישירות למטבח. קור תהומי חדר אל הבית והרעיד אותי מבפנים, שכחתי כנראה את חלון המטבח חצי פתוח. סגרתי את החלון במהירות, ובתוך כך הפעלתי את תנור הגנרטור ולאחריו את הקומקום החשמלי, מחכה בחוסר נוחות למים שירתחו. הכנתי לעצמי קפה שחור גדוש ומרוכז, לגמתי מעט, מביט מחלון ביתי אל הנוף המוריק, חושב על מעין שוב ושוב. החלטתי לצאת לרגע לחצר הבית, תוך כדי שאני שואף אוויר צלול של בוקר כפרי. הגינה הוצפה מגשם חד-גוני, שירד בתוך הלילה. זרזיפי גשם שירדו בזעם לעיתים, ריצדו בקצוות הטבע הצומח מסביב לביתי, מעין מעטפת, שקופה, עדינה ומימית, של כל מה שמרשה לעצמו להיחשף לעולם. 

בתוך כך, הרחתי את ריח הגשם המיוחד, אשר מיד הפעיל אצלי מצב דכדוך, הרגשתי איך המלנכוליה שוכנת כבר כאן.  ואיך אני מתמלא בעצבות לא ברורה, ניסיתי לשלוט בהרגשה הנובעת מחפירה במחשבות ולא ממש הצלחתי. פתאום נהיה לי קר מידי, נכנסתי אל החדר הוצאתי מהארון את הקפוצ'ון האהוב עלי, עטפתי את עצמי בתוכו, מכין את עצמי למדיטציית של בוקר. 

ישבתי על המזרן, מכין עצמי נפשית לתהליך הריכוז השמיימי, עצמתי את עיני. עדיין במוד מדוכדך. המחשבות הטורדניות דעכו, ולאט לאט ספירת הנשימות, זרמו והפכו להיות מרכז תודעתי. הרגשתי שאני הופך להיות מיומן בתהליך, ובדרך שאף פעם לא ברורה לי, נכנסתי לתוכו של  התדר המבוקש, בדיוק אותה ההוויה הקורית כאן ועכשיו, ללא עבר וללא עתיד מתמשך. קצב המחשבות פחת, הרשתי לעצמי זרימה חופשית של רצף.  פשוט להניח להם, למחשבות ללכת ולבוא, לבוא וללכת, אף פעם לא אדע לאן. אבל בתדר, החלפתי את תפקיד סופר המחשבות, והרגשתי איך בקלות אני הופך ממודע למביט, ומשם למביט בלבד. 

רגיעה ומיקוד אחזו בי, והרגשתי איך אני מאבד אחיזה בגופי, כאשר לפרקים ממש לא חשתי בו, כאיל אינו שייך אליי, אני צף, וזה היה ממש חזק, נדדתי ועפתי אל המימד הרביעי, ופתאום נגלו אליי פני פיל הוא הביט בי ישר אל תוך ההוויה ודיבר אליי ישירות לראשי ממלא אותי בעצמו ובדמותו.

"חזון הפיל".

אנסה לתאר את מחשבותיי בתוך החזון הפועם במוחי.

ובכן, פיל ענק ממדים, חכה לי בוואדי ליד הנחל, למטה במדרון ההר במורד ביתי, הפיל עמד בחוסר מעש בסמוך לעץ התות, לא זז, פניו ומבטו ממתינים במיקוד למול המורד ההררי משם אני אמור להגיע. אני מגיע בהליכה עם כלבי "גיבור", הכלב נעלם ממסך האולם הדמיוני בו הוקרן הסרט , יש שם רק את הפיל שמסתכל אליי ואומר:

"אין ירח ואין שמש או יקום למופשט, יש רק אותך ואתה הספן, איך לא ראית כל השנים את הקריאה שלי אליך בדרכים" הוא שתק ונתן לי לעכל. ומיד המשיך "גם העבר, גם העתיד, המצאות הן  של דמיון האדם בזמן מצוקתו לאור, עיקר הוא אופן הכיוון, הזמן , המקום, אתה והמוחלט אחד, תפנה את מבטך פנימה"

לפתע נזכרתי שאני חייב לחזור לנשימות שלי, עפתי רחוק , מה היה שם לעזאזל, איך נסחפתי, לתוך חזון כאילו מישהו מדבר אלי , מתקשר איתי. אך הפיל הקשה והמשיך שוב את הדיבור ישירות לתוך מוחי, כמעט ללא שליטה הפריע למסך המחשבות, הנלחם על חשיפתו למביט.

"יש רצון, יש גם תועלת למתעורר לשאוב את המוחלט אליו בכל כוחו דרך הווייתו השוכנת בבטחה בתוכו, לאהוב הנתינה והאהבה, ולהמשיך הלאה כאילו כבר קרה הדבר אליו הוא משתוקק, והכל זה הכול וכבר קרו כל המקרים וכל ההסתברויות בעולמות מקבילים שוכנים, מחכים, ממתינים לתודעה להניע את גלגל הקסמים ולייצר מציאות מדומה, הכול מדומה, זה רק מה שתבחר והשאר יקרוס. על כן בני היקר, די כי אהובתך ברגע זה מבינה את העיקר, על פניה הצחוק והגומות היפות המעטרות את נפשה, היא תרקוד ותרקוד עד כמעת כלות נשמתה ותחזור אליך בבטחה"

הוא נעלם הפיל נעלם, המחשבות אף הן, הייתי בעולם אחר, פגשתי חית כוח פראית וחכמה שדברה אליי, ישירות ללא שהות, היא למעשה שאבה את כל התודעה שלי ויצרה ציור עתידי שברור ממרומי הנשמה שלי שזה אכן יקרה, אין ספק.

ובכן מה יקרה זו השאלה והאם ההמתנה, הקשה מהרגשות שכן ארוכה היא ומגבשת בתוכה את מהותו של המיינד.

והמיינד מצדו מייצר מציאות חלקית ויטעה וישגה בהנחותיו. עד שיבין שהכול מגיע ויגיע מחוסר המחשבה שהיא הקרובה לתדר הנצחי שחלקו כאן וחלקו בהווייה עצמה, שאף היא מוכלת באינסוף מוכלים הממלאים את הכול.

האם כל שנות המדיטציה הביאני לתא שטח זה ? בדיוק לצופה שדרכו מתגלה אני מתגלה עכשיו, יצרתי מציאות והיא גלומה בתוכי כאן ועכשיו.

בצעתי כמה תרגילי יוגה קצרים ויצאתי עם הכלבה המיוסרת, לחוצה מרצון לרוקן לפני החדש. צעדנו במדרון התלול בדרך הקצרה אל הנחל. גשם קל החל לרדת, נזכרתי בפגישה שלי עם מעיין לפני מספר חודשים. איך היה לה אומץ לבוא אלי? היא הלכה עם עצמה, עם העוצמה והאומץ, הרי לא ידעה מה תהיה תגובתי, שהרי לאחר המפגש הקצר, והטיול היא נעלמה וחזרה אל הכפור המהול במתיקות של הילדים שלה שהם אור חייה הנשכחים.

התקרבנו אל הנחל, אשר זרם ונשמע למרחוק, מרעיד קלות את האדמה והקיום. פתאום נראה שהנהר התעורר, רוגש, מתלהם, משהו מניע אותו, אנרגיה בלתי נראית, מניעה אותו את לכיוון בלתי ברור ואל תמונת מציאות אחרת, לא מבוררת, זורמת. זה נראה שהוא שמח בחלקים מסוימים ובחלקים אחרים הקרובים לגדה עצוב , עומד , לא זז. וישנם גם חלקים גועשים כאילו ממהרים להמשיך נאבקים לעיטים במקום יוצרים מערבולות של רגשות, אבל עדיין בתנועה מתמדת, אולי את זה לא הבינו הממאנים להתקדם ולהתעורר.

התעוררתי. פתאום הבנתי, פתאום הפנמתי שאני רק צבר מזערי של חלקיקי אנרגיה אשר יוצרו מחלקיקים הקטנים ביותר בטבע ולאחריהם חלקים מעט גדולים יותר שהתחברו והתמזגו לטבע הפיסי ויצרו את הכול סביבי. יוצא מכך שאני הוא חלקיק מ"המופשט"- הכול ממנו, הכול בתוכו, הוא שוכן בהכול, והכול זורם ממנו בתזמון מיוחד ומדויק של התודעה הקוראת לדבר ולאובייקט להסתבר לכדי פעולה ומציאות מדומה. הכול מציאות מדומה.

האיש הלבן פתאום נגלה אליי, מאחוריו ראיתי את הסדיק מהלך במעלה ההר, ידה של מעיין אוחזת בידו גבוהה ממנו, הם היו עדיין רחוקים. והלבן פתאום התחיל לדבר אליי

" רמי, ירמי, הבנת את החזון, הוא הביט אליי מעומקו אל עומקי, מתוך זה יצרת את הפתח לחיבור של מעיין אליך. את העבודה אתה היית צריך לבצע בדיוק כמוה, סמכנו עליך והסדיק שלח לך את הפיל שתזכור ועתה הכול פתוח, מעיין רק הייתה צריכה את הפתיחות הנוספת שלך ישירות אליך- האוטנטי, ועכשיו שפתחת היא בדיוק מבינה מה הפריע לה והתובנה ירדה גם אליה ובין לילה כל הקסמים התגלו לה. הכול אחד , כולו ואחד " הוא אמר ונעלם בהליכה מהירה לא מביט לאחור, בתוך הוואדי.

הסתכלתי אל המרחב, היכן שהסדיק ומעיין נראו, הם כבר לא היו שם, במקומם גיבור כלבי נראה רץ במהירות מאותה ירידה. הוא הגיע אליי מתנשף משמחה וצהלה מזרימה ומשאון המים.

נשארתי עוד דקה תמימה, הסתכלתי סביב , עבר רק יום מאז ההיפרדות ממעיין, מה כבר קרה פה, מה עוד אני צריך לפתור, חשבתי והתחלתי לצעוד במעלה ההר אל הבקתה.

הגשם הפך כבד, עד הגעתנו הביתה, רטובים עד לשד עצמותינו. אבל הרגשנו את החיים מכים בנו בשמחה, בעוצמה, טופחים על גבינו, כמו חבר הגאה בפנימיות חברו? היתכן?

פרק (7) על הציפייה

הנעתי את הג'יפ האפור שלי ויצאנו לדרך. מעין ישבה לידי. היא בהתה במראת הצד, ולרגע הפנתה  את מבטה אלי, מחויכת כמעה, נראית מכונסת בעצמה, שרויה בתוך בליל מחשבות חוזרות ונשנות.

בימים האחרונים זה ניכר בעיניה, משהו שם לא פתור ואני רוצה לעזור לה. יחד עם זאת אני נזהר שלא לשפוט או לפרש מבטים, שכן פעמים רבות נוצרים רגשות שאינם אמיתיים סביב פירוש לא נכון של מצבי מציאות.

כשאתה חושב שאתה מבין את מנגנון התודעה המודעת, משהו חדש נולד בך, מעין יכולת פנימית ותשוקה של "חפירה מבוקרת", כלומר אתה מצליח בקלות יתרה, לא להשתייך למחשבות החולפות אשר מניעות מחשבות נוספות או רגשות תלויים. יכולת הניתוק יוצרת דואליות, מצד אחד המחשבות ונגזרות תלויים ומהצד השני הצופה- אתה. אבל מי זה  אתה?  או אז אתה מגלה עד כמה המרחק להבנת התודעה הוא רחוק, כי שוב נשאלת השאלה מי זה "הצופה" בצופה...? עדיין לא מצאתי פתרון ראוי, ולכן בשלב זה  של הסיפור אמצא בתודעת  "הצופה הראשוני".

רוח עזה, החלה לנשב וממטרים החלו לרדת מהשמיים ללא מקצב ומהות כלשהי. השמיים מוקיעים מתוכם שאריות של חוסר ארגון ואי סדר, בכדי לייצר תנועה חדשה, מתוזמנת, כמות ממטרים קצובה וייעודית לשטח מרובע של קרקע.

חלונות הרכב הוכו בגשם זלעפות, הווישרים פעלו בשיא המהירות, הדלקתי את האורות ובנסיעה איטית יצאנו מדרך הכורכר אל הכביש היוצא מהכפר המבודד שלנו בדרכנו אל הכפר הערבי הקדום, מקום משכנו של ה"סדיק".

"הסדיק", הוא הדמות הכי מסתורית שיש פה באזור. הוא בנינו ולא בנינו בעת ובעונה אחת. מעולם הוא לא נראה מסתובב בכפר, ולמעשה שמו הולך לפניו כמרפא/ שמאן. ההגעה אליו היא כמעת בלתי אפשרית ורמת הסינון גבוהה ביותר, מתי מעט יגיעו אליו ורק לאחר בדיקה וחקירה ואישור שלו עצמו לתהליך.  

את מרבית זמנו הוא עושה בתוך מערה המחוברת ליער עבות אשר ממוקם בקרבת ביתו בכפר. כך שאם לא בקרת בביתו ובחצרו, ישנה סבירות שלעולם לא תגיע למערה.

בשעתו כשהבנתי פחות או יותר את מיקומה של המערה ביחס לביתי, החלטתי לבדוק דרכי הגעה למערה שלא מיתוך הכפר. יום אחד לגמרי במקרה מצאתי שביל עיזים לא מסומן שמוביל לכיוון הכפר. המוזר הוא שהשביל התפתל לתוך הוואדי ועלה בחזרה לכפר, התהלכתי בו הרגשתי שאני מתקרב למקום קדוש, המערה נגלתה מולי, התקרבתי לפתח, המראה היה שונה מהתמונה שהייתה בזיכרוני באותו לילה שבקרתי שם, הפתח היה מלא בחזזיות ובסבך, כאילו לא נכנסו אליו חודשים רבים. חזרתי בשביל המוביל לחורש ולנחל המוביל לביתי, וחשבתי לעצמי שיתכן שלכל אחד יש את המערה שלו אשר מתגלית בדיוק בזמן ובמרחב הנכון והמדויק.

הגענו לפאתי הכפר, תוכנת הניווט לא עבדה משום מה, הקליטה מוגבלת פה על ההר במזג האוויר הקיצוני. עצרתי לרגע בתחנת אוטובוס בכדי להבין איפה אני נמצא. המוזר הוא ששכחתי איך להגיע לביתו של הסדיק, הדרך פרחה לי מהראש, כאילו משהו שם לא רצה שאגיע.

התקשרתי אל "האיש הלבן" עוזרו של הסדיק, הוא כיוון אותי טלפונית ולאחר כמה דקות, הגענו אל הבית.

 השתיקה בדרך לביתו של הסדיק, יצרה מעין ריחוק וריחוף קל, הרגשתי שמעיין עדיין לא סומכת עליי ועל התהליך בעיניים עצומות.  צבט לי בלב במקצת, האמירה "שהשתיקה יפה" הייתה נכונה במדויק במקרה הנוכחי.

בעברי לא הבנתי את המשפט הזה והייתי תמיד חייב להגיב בטיפשות, כל כך לא אוטנטי...אני מודה לעצמי שנפטרתי מעונשו של זה, שתיקה היא המעבר התודעתי בין הבנה לתובנה.

יצאתי מהרכב, פניתי לפתוח את דלתה של מעיין, היא חיכתה, כאילו לא רצתה לצאת, רצתה לומר משהו.

" מה קורה"? שאלתי

" אתה בטוח , שזה הדבר הנכון עבורי"

" כן" עניתי , "את תופתעי מהעוצמות ומהתחושות שלך אחר כך, חוץ מזה אני איתך, אני לא עוזב אותך לרגע" , הבטחה לא מבוררת חשבתי לעצמי. זה לא בסדר, אתה מתרחק לעיתים ומייצר ציפיות לא מגובות. היא יצאה מהאוטו, החזקתי את ידה, הרוח שקטה לרגע ונראה שהממטרים פסקו לעת עתה. דפקתי בדלת הבית שנפתחה לאיטה. היא עמדה שם, אשה מבוגרת מאד, חרושת קמטים, עניה אפורות, חודרות לתוך נימי נשמתך, היא הסתכלה על מעיין בעיניים, הרגשתי איך ידה של מעיין עוזבת אותי, השניים התחבקו ברוך ואהבה כאילו הן מכירות האחת את השנייה.

הזקנה החזיקה את ידה של מעיין והלכה בהליכה איטית אל סלון הבית, אני צעדתי באיטיות מאחוריהם, הרגשתי את הזקנה מדברת אלי בראש, תוך כדי הליכה ואומרת לי שהגענו בדיוק בזמן המתאים. היא לא דיברה כלל, הרגשתי איך האינפורמציה היא אנרגטית, טלפתית במהותה. כל מה שאני צריך לעשות זה רק להאמין ולתת לה להדהד לכדי ידיעה.

ישבנו האחד ליד השנייה בספה הארוכה, הזקנה פנתה ללכת לכיוון שורת החדרים הסמוכים.

לחדר נכנס האיש הלבן, הוא פנה אליי וביקש לדבר איתי לבד. הסתכלתי על מעיין, " אני הולך לרגע, " היא הנהנה בראשה בהסכמה מהוססת.

האיש בלבן, נראה בדיוק כמו שפגשתי אותו ביום הראשון, גבה קומה ,שרשראות על צווארו , שיער מתולתל, מסודר משוך לאחור בשמן סמיך היוצר תמיד מבט רטוב בשערו, עיניים חודרניות שרואות הכול, הוא אף פעם לא מביט בשום דבר אחר אלא רק בעיניים, העניים יודעות הכול ממרום הווייתם.

" אתה מתקדם ירמי"

" למה אתה מתכוון" , שאלתי

" אני רואה בעיניים שלך, אתה מבין עכשיו גם בפנים"

הבנתי למה הוא מתכוון בדיוק.

" היא צריכה להישאר פה ובמערה יותר מיום אחד" אמר לי בשקט

"למה אתה מתכוון "  ? שאלתי

"יש הרבה עבודה לעשות איתה, הסדיק ביקש שבוע"

"שבוע? " שאלתי

" ומה היא תאכל, איפה תישן, לא מבין "

" אתה צריך להפסיק לדאוג, את זה עוד תבין, אין מקום לדאוג"

הסתכלתי עליו, מנסה להבין קצת יותר, הוא פנה ללכת, עוד לפני פנייתו, הוא ביקש בלחש האופייני לו, "אתה תדבר איתה , פטימה תבוא לקחת אותה עוד מעט, אתה תחזור הביתה ותחכה בפתח של המערה בדיוק עוד שבעה ימים בשעה שבע בערב "

נכנסתי אל הסלון, פטימה ישבה ליד מעיין מדברות כאילו הן חברות וותיקות, מעיין הביטה בי ואמרה " זה ברור לי שיש עבודה, אני מוכנה "

"את בטוחה , שאלתי"

"לגמרי, אני בעיקר בטוחה בך " היא אמרה והסתכלה עליי, חייכתי, הרגשתי את התחושה המרוממת הזאת שסומכים עליי, סחף סרוטונין קוראים לזה, לפתע בלי שארגיש ידעתי מה בדיוק הולך להיות, היקום כאילו סימן לי מה אני צריך לעשות, עליי ללכת ולא להמתין או לצפות, פשוט להיות.

"אתה, אל תדאג, מעיין חייבת לנקות " אמרה פטימה בעברית מפתיעה לחלוטין.

מעין, הסתובבה אליי, התחבקנו כמו זוג שנפרד האחד מהשנייה בנמל תעופה. מביטים לרגע בעיניים נושמים את העור בעורף האחד של השנייה, כאילו שומרים זיכרון בהמתנה.  האחד ממריא לביתו ולמלחמת הציפייה והשנייה נשארת לבדה עם המבחן לאמת דרכו של  הסדיק. היא עזבה את ידי והלכה אחרי פטימה  הפנתה את המבט שלה אליי, זו לא הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לה בטלפתיה שהיא אהובתי היחידה כנראה מכאן ועד עולם.

פתאום הבנתי, יש גוף וגיבושו הפיזי, יש נפש ומורכבותה, המכילה את המודע, והתת מודע. בתוכה מהולים המחשבות ובעקיבותן הרגשות. ויש תדר חשוב ומיוחד, יש כאלה יקראוהו "הנשמה", המתגלה רק למתעורר, והוא האני המוחלט, הצופה במתרחש ותמיד נמצא שם לשמור ולהדהד לעולמי עולמים. ויש את הסביבה, כי הכול זו הסביבה והכל מוכל בסביבה כל היקום ומה שמכילו. גם האנרגיה הבלתי נראית כאילו בורחת מהמעטפת ונעה באין זמן ומקום וגם היא מוכלת. וגם תודעה. הכול תמיד קורה עכשיו, חשבתי, אין עבר אין עתיד. גם שמגיע אירוע שנתפש שמגיע מהעתיד הוא מתרחש אף הוא כאן  עכשיו.

יצאתי מהבית, הבטתי על השמיים, הירח עלה עם מראהו המלא, משוויץ, לבן מחייך, הוא כבר הבין, שהרי הוא נמצא פה מאז ומתמיד.

הגשם המשיך לרדת ומילא את התודעה שלי במלנכוליה עדינה שנבנתה בעודי צועד אל הרכב. הנעתי  וגלשתי מחוץ לכפר אל היער והבקתה.

פרק 6 בקצב החיים

 

שלשה חודשים שאנחנו יחד, היקום כבר לא קיים מבחינתנו. ישויות מתהדקות ומתחברות, מתרחקות ושוב מתחברות. שנינו קמים מוקדם, שותים קפה בהנאה אל מול הנוף בפרגולה הפונה אל החורש והים. עושים יוגה כרבע שעה, לאחר מיכן מודטים חצי שעה בדיוק, תמיד על נושאים שאנו בוחרים לקדם בעולם ובעצמינו.

אני יכול לזהות את ריחו המיוחד של הכלב שלי, הוא מאומן להעריך מהי חצי שעה ורק לקראת סוף המדיטציה הוא מגיע ומפריע מעט. מין יללות מחרישות, אינו רוצה להפריע , אבל לא מתאפק ומפריע. האוויר הפתוח והחוץ קוראים לו. הנוהל שלנו עם "גיבור" הכלב, זו הליכה מהירה, ספורטיבית משהו בירידה, דרך שביל החורש אל הוואדי. משם אל הנחל הזורם, בדרך כלל שוהים כמה דקות, ובחזרה עולים את ההר הפעם הליכה איטית.

ההרגשה שאני מאוחד ומוכל בטבע מבעבעת בי שוב ושוב, תחושה שלא פגה, אלא מתעצמת מיום ליום. לעיתים אני מרגיש שאני צועד בתוך הריק, זו תפישה חדשה שקשה לי להסבירה במילים, אין מילים לתאר את המציאות האנרגטית הזו. היכולת להיות מוכל בתוך אנרגיה של חלקיקים מבלי לפרש אותם ומבלי להתחבר אליהם, יוצרת הרגשת ענווה פנימית, שמיד מתפרשת בחוץ אצל בני אדם כיכולת או כשרון ייחודי.

כמעט כל מה שנובע מימך נובע מהתפישה הזו כך שמרבית היום אני נהנה בלשחק עם המציאות הזו, ממנה אני שואב רעיונות לסיפורים חדשים ורעיונות עסקיים מתקדמים עם בטכנולוגיות ייחודית וחדשניות, חלקן לגמרי דמיוניות.

לעיתים מעיין מחליטה שהיא רוצה לרוץ, או אז אני מבין שהיא צריכה להיות לבד. לטענתה זה הזמן שלה לחשוב עלינו. בימים הללו אני דואג להגיע לפניה ולהכין לה את ארוחת הבוקר המפנקת מכל הטוב של הגינה שלנו.

החיים בסוף הקיץ הראשון שלנו היו מושלמים, אהבנו כמו צעירים, בתשוקה אינסופית, השתוללנו עם הסקס כפי שאף אחד מאיתנו לא תיאר, ושיער. הרגשנו איך הברית בינינו מתהדקת ואיך אנו הופכים לגוף אחד.

ואז הגיע הסתיו כאילו משום מקום. מזג האוויר התחיל להשתנות, הערב יורד מהר יותר, כבר שש בערב , העולם הופך לקריר יותר, רוחות קלות מנשבות, ניתן לשמוע את רעש תזוזת צמרות העצים כאילו מסמנים לנו שצריך להכין את הגוף והבית לחורף. מידי פעם נראים עננים בשמיים. הבוקר בהפתעה ירד היורה בעוצמה רבה הוא היכה על גג הבית ושטף את החצר, היה לנו קשה לעשות מדיטציה ושנינו חשנו שהזמן הזה קורא לנו להיות בחוץ.

ירדנו כהרגלינו לנחל הפעם בהליכה איטית משהו, צעדנו בדרך הכורכר העוברת דרך החורש, האדמה הייתה מחליקה ורטובה מהגשם חלוקי הנחל והאבנים הפזורים, נראו נוצצים, ריח של חורף באוויר, הטבע זועק את ריחותיו ופנימיותו החוצה אל העולם- אלינו.  הגענו כהרגלנו לנחל הזורם, שם היא התיישבה על סלע מתחת לעץ עבות.

היא נעצרה לרגע, מביטה אל אופק הנחל הגועש, גבה מופנה אלי. הבטתי בה מהצד, היא הייתה כל כך יפה, הסגנון שלה תמיד הקסים אותי, החל מבחירת הבגדים ואיך שכל בגד  יושב במופתיות רבה על גופה הצנום משהו, אך עם זאת מלאה באופי בחדוות חיים ובייחודיות. הרגשתי שפניה עצבו היא הפנתה מבטה אליי ואמרה שזה הזמן לשתף אותי. אני רק הקשבתי.

היא סיפרה שהכול התחיל אצלה לפני כשנה וחצי לערך, בוקר אחד היא לא יכלה יותר לסבול את עצמה, היא הייתה חייבת לקחת שנת חופש מהחיים.

הילדים פוזרו בבית הספר. היא חזרה הביתה, בקושי פתחה את הדלת,  שכבה על המיטה מחוסרת נשימה, מותשת מכל יכולת לעשות משהו. בעלה ניסה להבין, לדבר, היו שם שיחות אינסופיות, משהבין שאין עם מי לדבר, הגיע לטונים גבוהים ולרוגז ובעצבנות ועזב את הדירה.  היא פשוט לא דברה אתו התעלמה ממנו באופן מלא כאילו הוא לא קיים, כל מה שעמד שם זה הניסיון שלה להכיל את עצמה והדיכאון שמחריף מרגע לרגע.

כך יום אחרי יום, המרחק בינה לבין עצמה רק גדל, היא לא הלכה לעבודה כבר תקופה. הוריה המבוגרים הגיעו לביתה, אביה הבין מיד שהיא זקוקה לחופש מוחלט לפני שהיא מגיעה להתמוטטות עצבים, הוא לחש באזנה שהכול בסדר והוא ידאג לכל מה שקשור לכלכלה הבית. אמא חיבקה אותה ויצאה מהבית, עוד לפני טרחה לומר לה שהילדים יהיו בסדר, היא חייבת להתאשפז.

המטוטלת הנפשית והסטרס המתמשכים שלה היכו בה עד לרפיון עצבי ומעין התנתקה מהגוף באותו בוקר. היא לא יכלה לדבר יותר, גם לא לצאת מהמיטה. היא אושפזה והוגדרה רפואית כסובלת מהתמוטטות עצבים זמנית.

תקופת האשפוז התארכה לכשמונה חודשים, בתוך כך מערכות היחסים עם ילדיה נפגעו במידה מסוימת עקב חוסר במפגש ואי יכולת של מעיין לדבר. בעלה החליט שזה בדיוק הזמן בו הילדים יעברו לחסותו, עורך הדין שלו במסגרת מהלך גירושין מכוער שהוא כפה עליה, פנה לשופט ושכנע שמעיין אינה מסוגלת לטפל בילדיה עקב מצבה הנפשי המידרדר והאשפוז. השופט העביר מיידית פסק דין שלתקופת האשפוז החסות על הילדים הצעירים יעברו לאב.

"אתה לא מבין, את ההרגשה שאין לך שום אוויר בגוף ולמעשה כל מה שאתה רוצה, זה למות, הכדורים שנותנים שם מרדימים אותך, הקשר שלך למציאות לאט לאט הופך להיות מרוחק עד שלעיתים נדמה לך שאתה לא חיי כבר" . עלינו במעלה ההר , מגיעים הבית, מעט מתנשפים. הכנתי לנו לשתות, היא הביטה אל החלון לוגמת ארוכות את הנס קפה שלה.

" רמי , יש לך סגריה", היא פתאום שאלה", הביטה וחייכה אליי .

"איזה סוג , מיד עניתי", היא חייכה.

גלגלתי לנו גו'ינט, לא גדול במיוחד וגם לא חזק במיוחד, יצאנו אל הפרגולה, הנחתי לה לעשן בשקט , חזרתי למטבחון ועשיתי לעצמי עוד קפה, בתוך כך דאגתי לכסות אותה בפונצ'ו הפרחוני שלה.

עטפתי אותה, נשקתי את צווארה, לחשתי באוזנה בשקט "החיים זה מה שנעשה מהם ואנחנו בסרט של החיים האלה ביחד. "

פניתי לשבת בכורסה לידה , היא העבירה לי את הסגריה , שאפתי מעט עשן , פתאום זה עלה לי ואמרתי.

" מעיין, נראה לי שהגיע הזמן שתפגשי את הסדיק"?

" על מה אתה מדבר רמי"?

"האיש שגילה לי את  עוצמת הלב בחזרה"

"הסיפור על המערה" ? היא שאלה

" כן , זה האיש " אמרתי, חייכתי לעצמי.

"תן לי לחשוב על זה" , נדבר מחר.

משהו בשיחה הזו הרחיק אותה ממני, הרגשתי איך מתחיל להזדחל לו סדק המבעבע אצלה, שוב הרגשת עצבות. זה בדיוק הזמן לעשות את השינוי, היא חייבת להיפגש עם הסדיק.

ביום למחרת היא בקשה לרוץ, הבנתי שהיא מבשלת החלטה, התחבקנו לפני הריצה, " תני לי לעזור לך " לחשתי לה באוזן.