פרק (8) חזון הפיל

למחרת היום, הקצתי מוקדם מהרגיל, חלום טורדני חזר על עצמו, לא הרפה וטרף את שנתי. קמתי מהמיטה, צולע על רגל ימין, משהו סחב אותי ישירות למטבח. קור תהומי חדר אל הבית והרעיד אותי מבפנים, שכחתי כנראה את חלון המטבח חצי פתוח. סגרתי את החלון במהירות, ובתוך כך הפעלתי את תנור הגנרטור ולאחריו את הקומקום החשמלי, מחכה בחוסר נוחות למים שירתחו. הכנתי לעצמי קפה שחור גדוש ומרוכז, לגמתי מעט, מביט מחלון ביתי אל הנוף המוריק, חושב על מעין שוב ושוב. החלטתי לצאת לרגע לחצר הבית, תוך כדי שאני שואף אוויר צלול של בוקר כפרי. הגינה הוצפה מגשם חד-גוני, שירד בתוך הלילה. זרזיפי גשם שירדו בזעם לעיתים, ריצדו בקצוות הטבע הצומח מסביב לביתי, מעין מעטפת, שקופה, עדינה ומימית, של כל מה שמרשה לעצמו להיחשף לעולם. 

בתוך כך, הרחתי את ריח הגשם המיוחד, אשר מיד הפעיל אצלי מצב דכדוך, הרגשתי איך המלנכוליה שוכנת כבר כאן.  ואיך אני מתמלא בעצבות לא ברורה, ניסיתי לשלוט בהרגשה הנובעת מחפירה במחשבות ולא ממש הצלחתי. פתאום נהיה לי קר מידי, נכנסתי אל החדר הוצאתי מהארון את הקפוצ'ון האהוב עלי, עטפתי את עצמי בתוכו, מכין את עצמי למדיטציית של בוקר. 

ישבתי על המזרן, מכין עצמי נפשית לתהליך הריכוז השמיימי, עצמתי את עיני. עדיין במוד מדוכדך. המחשבות הטורדניות דעכו, ולאט לאט ספירת הנשימות, זרמו והפכו להיות מרכז תודעתי. הרגשתי שאני הופך להיות מיומן בתהליך, ובדרך שאף פעם לא ברורה לי, נכנסתי לתוכו של  התדר המבוקש, בדיוק אותה ההוויה הקורית כאן ועכשיו, ללא עבר וללא עתיד מתמשך. קצב המחשבות פחת, הרשתי לעצמי זרימה חופשית של רצף.  פשוט להניח להם, למחשבות ללכת ולבוא, לבוא וללכת, אף פעם לא אדע לאן. אבל בתדר, החלפתי את תפקיד סופר המחשבות, והרגשתי איך בקלות אני הופך ממודע למביט, ומשם למביט בלבד. 

רגיעה ומיקוד אחזו בי, והרגשתי איך אני מאבד אחיזה בגופי, כאשר לפרקים ממש לא חשתי בו, כאיל אינו שייך אליי, אני צף, וזה היה ממש חזק, נדדתי ועפתי אל המימד הרביעי, ופתאום נגלו אליי פני פיל הוא הביט בי ישר אל תוך ההוויה ודיבר אליי ישירות לראשי ממלא אותי בעצמו ובדמותו.

"חזון הפיל".

אנסה לתאר את מחשבותיי בתוך החזון הפועם במוחי.

ובכן, פיל ענק ממדים, חכה לי בוואדי ליד הנחל, למטה במדרון ההר במורד ביתי, הפיל עמד בחוסר מעש בסמוך לעץ התות, לא זז, פניו ומבטו ממתינים במיקוד למול המורד ההררי משם אני אמור להגיע. אני מגיע בהליכה עם כלבי "גיבור", הכלב נעלם ממסך האולם הדמיוני בו הוקרן הסרט , יש שם רק את הפיל שמסתכל אליי ואומר:

"אין ירח ואין שמש או יקום למופשט, יש רק אותך ואתה הספן, איך לא ראית כל השנים את הקריאה שלי אליך בדרכים" הוא שתק ונתן לי לעכל. ומיד המשיך "גם העבר, גם העתיד, המצאות הן  של דמיון האדם בזמן מצוקתו לאור, עיקר הוא אופן הכיוון, הזמן , המקום, אתה והמוחלט אחד, תפנה את מבטך פנימה"

לפתע נזכרתי שאני חייב לחזור לנשימות שלי, עפתי רחוק , מה היה שם לעזאזל, איך נסחפתי, לתוך חזון כאילו מישהו מדבר אלי , מתקשר איתי. אך הפיל הקשה והמשיך שוב את הדיבור ישירות לתוך מוחי, כמעט ללא שליטה הפריע למסך המחשבות, הנלחם על חשיפתו למביט.

"יש רצון, יש גם תועלת למתעורר לשאוב את המוחלט אליו בכל כוחו דרך הווייתו השוכנת בבטחה בתוכו, לאהוב הנתינה והאהבה, ולהמשיך הלאה כאילו כבר קרה הדבר אליו הוא משתוקק, והכל זה הכול וכבר קרו כל המקרים וכל ההסתברויות בעולמות מקבילים שוכנים, מחכים, ממתינים לתודעה להניע את גלגל הקסמים ולייצר מציאות מדומה, הכול מדומה, זה רק מה שתבחר והשאר יקרוס. על כן בני היקר, די כי אהובתך ברגע זה מבינה את העיקר, על פניה הצחוק והגומות היפות המעטרות את נפשה, היא תרקוד ותרקוד עד כמעת כלות נשמתה ותחזור אליך בבטחה"

הוא נעלם הפיל נעלם, המחשבות אף הן, הייתי בעולם אחר, פגשתי חית כוח פראית וחכמה שדברה אליי, ישירות ללא שהות, היא למעשה שאבה את כל התודעה שלי ויצרה ציור עתידי שברור ממרומי הנשמה שלי שזה אכן יקרה, אין ספק.

ובכן מה יקרה זו השאלה והאם ההמתנה, הקשה מהרגשות שכן ארוכה היא ומגבשת בתוכה את מהותו של המיינד.

והמיינד מצדו מייצר מציאות חלקית ויטעה וישגה בהנחותיו. עד שיבין שהכול מגיע ויגיע מחוסר המחשבה שהיא הקרובה לתדר הנצחי שחלקו כאן וחלקו בהווייה עצמה, שאף היא מוכלת באינסוף מוכלים הממלאים את הכול.

האם כל שנות המדיטציה הביאני לתא שטח זה ? בדיוק לצופה שדרכו מתגלה אני מתגלה עכשיו, יצרתי מציאות והיא גלומה בתוכי כאן ועכשיו.

בצעתי כמה תרגילי יוגה קצרים ויצאתי עם הכלבה המיוסרת, לחוצה מרצון לרוקן לפני החדש. צעדנו במדרון התלול בדרך הקצרה אל הנחל. גשם קל החל לרדת, נזכרתי בפגישה שלי עם מעיין לפני מספר חודשים. איך היה לה אומץ לבוא אלי? היא הלכה עם עצמה, עם העוצמה והאומץ, הרי לא ידעה מה תהיה תגובתי, שהרי לאחר המפגש הקצר, והטיול היא נעלמה וחזרה אל הכפור המהול במתיקות של הילדים שלה שהם אור חייה הנשכחים.

התקרבנו אל הנחל, אשר זרם ונשמע למרחוק, מרעיד קלות את האדמה והקיום. פתאום נראה שהנהר התעורר, רוגש, מתלהם, משהו מניע אותו, אנרגיה בלתי נראית, מניעה אותו את לכיוון בלתי ברור ואל תמונת מציאות אחרת, לא מבוררת, זורמת. זה נראה שהוא שמח בחלקים מסוימים ובחלקים אחרים הקרובים לגדה עצוב , עומד , לא זז. וישנם גם חלקים גועשים כאילו ממהרים להמשיך נאבקים לעיטים במקום יוצרים מערבולות של רגשות, אבל עדיין בתנועה מתמדת, אולי את זה לא הבינו הממאנים להתקדם ולהתעורר.

התעוררתי. פתאום הבנתי, פתאום הפנמתי שאני רק צבר מזערי של חלקיקי אנרגיה אשר יוצרו מחלקיקים הקטנים ביותר בטבע ולאחריהם חלקים מעט גדולים יותר שהתחברו והתמזגו לטבע הפיסי ויצרו את הכול סביבי. יוצא מכך שאני הוא חלקיק מ"המופשט"- הכול ממנו, הכול בתוכו, הוא שוכן בהכול, והכול זורם ממנו בתזמון מיוחד ומדויק של התודעה הקוראת לדבר ולאובייקט להסתבר לכדי פעולה ומציאות מדומה. הכול מציאות מדומה.

האיש הלבן פתאום נגלה אליי, מאחוריו ראיתי את הסדיק מהלך במעלה ההר, ידה של מעיין אוחזת בידו גבוהה ממנו, הם היו עדיין רחוקים. והלבן פתאום התחיל לדבר אליי

" רמי, ירמי, הבנת את החזון, הוא הביט אליי מעומקו אל עומקי, מתוך זה יצרת את הפתח לחיבור של מעיין אליך. את העבודה אתה היית צריך לבצע בדיוק כמוה, סמכנו עליך והסדיק שלח לך את הפיל שתזכור ועתה הכול פתוח, מעיין רק הייתה צריכה את הפתיחות הנוספת שלך ישירות אליך- האוטנטי, ועכשיו שפתחת היא בדיוק מבינה מה הפריע לה והתובנה ירדה גם אליה ובין לילה כל הקסמים התגלו לה. הכול אחד , כולו ואחד " הוא אמר ונעלם בהליכה מהירה לא מביט לאחור, בתוך הוואדי.

הסתכלתי אל המרחב, היכן שהסדיק ומעיין נראו, הם כבר לא היו שם, במקומם גיבור כלבי נראה רץ במהירות מאותה ירידה. הוא הגיע אליי מתנשף משמחה וצהלה מזרימה ומשאון המים.

נשארתי עוד דקה תמימה, הסתכלתי סביב , עבר רק יום מאז ההיפרדות ממעיין, מה כבר קרה פה, מה עוד אני צריך לפתור, חשבתי והתחלתי לצעוד במעלה ההר אל הבקתה.

הגשם הפך כבד, עד הגעתנו הביתה, רטובים עד לשד עצמותינו. אבל הרגשנו את החיים מכים בנו בשמחה, בעוצמה, טופחים על גבינו, כמו חבר הגאה בפנימיות חברו? היתכן?