הנעתי את הג'יפ האפור שלי ויצאנו לדרך. מעין ישבה לידי. היא בהתה במראת הצד, ולרגע הפנתה את מבטה אלי, מחויכת כמעה, נראית מכונסת בעצמה, שרויה בתוך בליל מחשבות חוזרות ונשנות.
בימים האחרונים זה ניכר בעיניה, משהו שם לא פתור ואני רוצה לעזור לה.
יחד עם זאת אני נזהר שלא לשפוט או לפרש מבטים, שכן פעמים רבות נוצרים רגשות שאינם אמיתיים סביב פירוש לא נכון של מצבי מציאות.
כשאתה חושב שאתה מבין את מנגנון התודעה המודעת, משהו חדש נולד בך, מעין
יכולת פנימית ותשוקה של "חפירה מבוקרת", כלומר אתה מצליח בקלות יתרה, לא
להשתייך למחשבות החולפות אשר מניעות מחשבות נוספות או רגשות תלויים. יכולת הניתוק יוצרת דואליות,
מצד אחד המחשבות ונגזרות תלויים ומהצד השני הצופה- אתה. אבל מי זה אתה? או אז אתה מגלה עד כמה המרחק להבנת התודעה הוא רחוק, כי שוב נשאלת השאלה מי זה "הצופה"
בצופה...? עדיין לא מצאתי פתרון ראוי, ולכן בשלב זה של הסיפור אמצא בתודעת "הצופה הראשוני".
רוח עזה, החלה לנשב וממטרים החלו לרדת מהשמיים ללא מקצב ומהות כלשהי.
השמיים מוקיעים מתוכם שאריות של חוסר ארגון ואי סדר, בכדי לייצר תנועה חדשה, מתוזמנת,
כמות ממטרים קצובה וייעודית לשטח מרובע של קרקע.
חלונות הרכב הוכו בגשם זלעפות, הווישרים פעלו בשיא המהירות, הדלקתי את
האורות ובנסיעה איטית יצאנו מדרך הכורכר אל הכביש היוצא מהכפר המבודד שלנו בדרכנו
אל הכפר הערבי הקדום, מקום משכנו של ה"סדיק".
"הסדיק", הוא הדמות הכי מסתורית שיש פה באזור. הוא בנינו
ולא בנינו בעת ובעונה אחת. מעולם הוא לא נראה מסתובב בכפר, ולמעשה שמו הולך לפניו
כמרפא/ שמאן. ההגעה אליו היא כמעת בלתי אפשרית ורמת הסינון גבוהה ביותר, מתי מעט
יגיעו אליו ורק לאחר בדיקה וחקירה ואישור שלו עצמו לתהליך.
את מרבית זמנו הוא עושה בתוך מערה המחוברת ליער עבות אשר ממוקם בקרבת
ביתו בכפר. כך שאם לא בקרת בביתו ובחצרו, ישנה סבירות שלעולם לא תגיע למערה.
בשעתו כשהבנתי פחות או יותר את מיקומה של המערה ביחס לביתי, החלטתי
לבדוק דרכי הגעה למערה שלא מיתוך הכפר. יום אחד לגמרי במקרה מצאתי שביל עיזים לא
מסומן שמוביל לכיוון הכפר. המוזר הוא שהשביל התפתל לתוך הוואדי ועלה בחזרה לכפר,
התהלכתי בו הרגשתי שאני מתקרב למקום קדוש, המערה נגלתה מולי, התקרבתי לפתח, המראה
היה שונה מהתמונה שהייתה בזיכרוני באותו לילה שבקרתי שם, הפתח היה מלא בחזזיות
ובסבך, כאילו לא נכנסו אליו חודשים רבים. חזרתי בשביל המוביל לחורש ולנחל המוביל
לביתי, וחשבתי לעצמי שיתכן שלכל אחד יש את המערה שלו אשר מתגלית בדיוק בזמן ובמרחב
הנכון והמדויק.
הגענו לפאתי הכפר, תוכנת הניווט לא עבדה משום מה, הקליטה מוגבלת פה על ההר במזג האוויר הקיצוני. עצרתי לרגע בתחנת אוטובוס בכדי להבין איפה אני נמצא. המוזר הוא ששכחתי איך להגיע לביתו של הסדיק, הדרך פרחה לי מהראש, כאילו משהו שם לא רצה שאגיע.
התקשרתי אל "האיש הלבן" עוזרו של הסדיק, הוא כיוון אותי
טלפונית ולאחר כמה דקות, הגענו אל הבית.
השתיקה בדרך לביתו של הסדיק,
יצרה מעין ריחוק וריחוף קל, הרגשתי שמעיין עדיין לא סומכת עליי ועל התהליך בעיניים
עצומות. צבט לי בלב במקצת, האמירה "שהשתיקה
יפה" הייתה נכונה במדויק במקרה הנוכחי.
בעברי לא הבנתי את המשפט הזה והייתי תמיד חייב להגיב בטיפשות, כל כך
לא אוטנטי...אני מודה לעצמי שנפטרתי מעונשו של זה, שתיקה היא המעבר התודעתי בין
הבנה לתובנה.
יצאתי מהרכב, פניתי לפתוח את דלתה של מעיין, היא חיכתה, כאילו לא רצתה
לצאת, רצתה לומר משהו.
" מה קורה"? שאלתי
" אתה בטוח , שזה הדבר הנכון עבורי"
" כן" עניתי , "את תופתעי מהעוצמות ומהתחושות שלך אחר כך, חוץ מזה אני איתך, אני לא עוזב אותך לרגע" , הבטחה לא מבוררת חשבתי לעצמי. זה לא בסדר, אתה מתרחק לעיתים ומייצר ציפיות לא מגובות. היא יצאה מהאוטו, החזקתי את ידה, הרוח שקטה לרגע ונראה שהממטרים פסקו לעת עתה. דפקתי בדלת הבית שנפתחה לאיטה. היא עמדה שם, אשה מבוגרת מאד, חרושת קמטים, עניה אפורות, חודרות לתוך נימי נשמתך, היא הסתכלה על מעיין בעיניים, הרגשתי איך ידה של מעיין עוזבת אותי, השניים התחבקו ברוך ואהבה כאילו הן מכירות האחת את השנייה.
הזקנה החזיקה את ידה של מעיין והלכה בהליכה איטית אל סלון הבית, אני
צעדתי באיטיות מאחוריהם, הרגשתי את הזקנה מדברת אלי בראש, תוך כדי הליכה ואומרת לי
שהגענו בדיוק בזמן המתאים. היא לא דיברה כלל, הרגשתי איך האינפורמציה היא אנרגטית,
טלפתית במהותה. כל מה שאני צריך לעשות זה רק להאמין ולתת לה להדהד לכדי ידיעה.
ישבנו האחד ליד השנייה בספה הארוכה, הזקנה פנתה ללכת לכיוון שורת החדרים
הסמוכים.
לחדר נכנס האיש הלבן, הוא פנה אליי וביקש לדבר איתי לבד. הסתכלתי על
מעיין, " אני הולך לרגע, " היא הנהנה בראשה בהסכמה מהוססת.
האיש בלבן, נראה בדיוק כמו שפגשתי אותו ביום הראשון, גבה קומה
,שרשראות על צווארו , שיער מתולתל, מסודר משוך לאחור בשמן סמיך היוצר תמיד מבט
רטוב בשערו, עיניים חודרניות שרואות הכול, הוא אף פעם לא מביט בשום דבר אחר אלא רק
בעיניים, העניים יודעות הכול ממרום הווייתם.
" אתה מתקדם ירמי"
" למה אתה מתכוון" , שאלתי
" אני רואה בעיניים שלך, אתה מבין עכשיו גם בפנים"
הבנתי למה הוא מתכוון בדיוק.
" היא צריכה להישאר פה ובמערה יותר מיום אחד" אמר לי בשקט
"למה אתה מתכוון " ? שאלתי
"יש הרבה עבודה לעשות איתה, הסדיק ביקש שבוע"
"שבוע? " שאלתי
" ומה היא תאכל, איפה תישן, לא מבין "
" אתה צריך להפסיק לדאוג, את זה עוד תבין, אין מקום לדאוג"
הסתכלתי עליו, מנסה להבין קצת יותר, הוא פנה ללכת, עוד לפני פנייתו, הוא
ביקש בלחש האופייני לו, "אתה תדבר איתה , פטימה תבוא לקחת אותה עוד מעט, אתה
תחזור הביתה ותחכה בפתח של המערה בדיוק עוד שבעה ימים בשעה שבע בערב "
נכנסתי אל הסלון, פטימה ישבה ליד מעיין מדברות כאילו הן חברות
וותיקות, מעיין הביטה בי ואמרה " זה ברור לי שיש עבודה, אני מוכנה "
"את בטוחה , שאלתי"
"לגמרי, אני בעיקר בטוחה בך " היא אמרה והסתכלה עליי,
חייכתי, הרגשתי את התחושה המרוממת הזאת שסומכים עליי, סחף סרוטונין קוראים לזה, לפתע
בלי שארגיש ידעתי מה בדיוק הולך להיות, היקום כאילו סימן לי מה אני צריך לעשות,
עליי ללכת ולא להמתין או לצפות, פשוט להיות.
"אתה, אל תדאג, מעיין חייבת לנקות " אמרה פטימה בעברית
מפתיעה לחלוטין.
מעין, הסתובבה אליי, התחבקנו כמו זוג שנפרד האחד מהשנייה בנמל תעופה.
מביטים לרגע בעיניים נושמים את העור בעורף האחד של השנייה, כאילו שומרים זיכרון
בהמתנה. האחד ממריא לביתו ולמלחמת הציפייה
והשנייה נשארת לבדה עם המבחן לאמת דרכו של הסדיק. היא עזבה את ידי והלכה אחרי פטימה הפנתה את המבט שלה אליי, זו לא הייתה הפעם
הראשונה שאמרתי לה בטלפתיה שהיא אהובתי היחידה כנראה מכאן ועד עולם.
פתאום הבנתי, יש גוף וגיבושו הפיזי, יש נפש ומורכבותה, המכילה את המודע,
והתת מודע. בתוכה מהולים המחשבות ובעקיבותן הרגשות. ויש תדר חשוב ומיוחד, יש כאלה
יקראוהו "הנשמה", המתגלה רק למתעורר, והוא האני המוחלט, הצופה במתרחש
ותמיד נמצא שם לשמור ולהדהד לעולמי עולמים. ויש את הסביבה, כי הכול זו הסביבה והכל
מוכל בסביבה כל היקום ומה שמכילו. גם האנרגיה הבלתי נראית כאילו בורחת מהמעטפת
ונעה באין זמן ומקום וגם היא מוכלת. וגם תודעה. הכול תמיד קורה עכשיו, חשבתי, אין
עבר אין עתיד. גם שמגיע אירוע שנתפש שמגיע מהעתיד הוא מתרחש אף הוא כאן עכשיו.
יצאתי מהבית, הבטתי על השמיים, הירח עלה עם מראהו המלא, משוויץ, לבן
מחייך, הוא כבר הבין, שהרי הוא נמצא פה מאז ומתמיד.
הגשם המשיך לרדת ומילא את התודעה שלי במלנכוליה עדינה שנבנתה בעודי
צועד אל הרכב. הנעתי וגלשתי מחוץ לכפר אל
היער והבקתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה