פרק 6 בקצב החיים

 

שלשה חודשים שאנחנו יחד, היקום כבר לא קיים מבחינתנו. ישויות מתהדקות ומתחברות, מתרחקות ושוב מתחברות. שנינו קמים מוקדם, שותים קפה בהנאה אל מול הנוף בפרגולה הפונה אל החורש והים. עושים יוגה כרבע שעה, לאחר מיכן מודטים חצי שעה בדיוק, תמיד על נושאים שאנו בוחרים לקדם בעולם ובעצמינו.

אני יכול לזהות את ריחו המיוחד של הכלב שלי, הוא מאומן להעריך מהי חצי שעה ורק לקראת סוף המדיטציה הוא מגיע ומפריע מעט. מין יללות מחרישות, אינו רוצה להפריע , אבל לא מתאפק ומפריע. האוויר הפתוח והחוץ קוראים לו. הנוהל שלנו עם "גיבור" הכלב, זו הליכה מהירה, ספורטיבית משהו בירידה, דרך שביל החורש אל הוואדי. משם אל הנחל הזורם, בדרך כלל שוהים כמה דקות, ובחזרה עולים את ההר הפעם הליכה איטית.

ההרגשה שאני מאוחד ומוכל בטבע מבעבעת בי שוב ושוב, תחושה שלא פגה, אלא מתעצמת מיום ליום. לעיתים אני מרגיש שאני צועד בתוך הריק, זו תפישה חדשה שקשה לי להסבירה במילים, אין מילים לתאר את המציאות האנרגטית הזו. היכולת להיות מוכל בתוך אנרגיה של חלקיקים מבלי לפרש אותם ומבלי להתחבר אליהם, יוצרת הרגשת ענווה פנימית, שמיד מתפרשת בחוץ אצל בני אדם כיכולת או כשרון ייחודי.

כמעט כל מה שנובע מימך נובע מהתפישה הזו כך שמרבית היום אני נהנה בלשחק עם המציאות הזו, ממנה אני שואב רעיונות לסיפורים חדשים ורעיונות עסקיים מתקדמים עם בטכנולוגיות ייחודית וחדשניות, חלקן לגמרי דמיוניות.

לעיתים מעיין מחליטה שהיא רוצה לרוץ, או אז אני מבין שהיא צריכה להיות לבד. לטענתה זה הזמן שלה לחשוב עלינו. בימים הללו אני דואג להגיע לפניה ולהכין לה את ארוחת הבוקר המפנקת מכל הטוב של הגינה שלנו.

החיים בסוף הקיץ הראשון שלנו היו מושלמים, אהבנו כמו צעירים, בתשוקה אינסופית, השתוללנו עם הסקס כפי שאף אחד מאיתנו לא תיאר, ושיער. הרגשנו איך הברית בינינו מתהדקת ואיך אנו הופכים לגוף אחד.

ואז הגיע הסתיו כאילו משום מקום. מזג האוויר התחיל להשתנות, הערב יורד מהר יותר, כבר שש בערב , העולם הופך לקריר יותר, רוחות קלות מנשבות, ניתן לשמוע את רעש תזוזת צמרות העצים כאילו מסמנים לנו שצריך להכין את הגוף והבית לחורף. מידי פעם נראים עננים בשמיים. הבוקר בהפתעה ירד היורה בעוצמה רבה הוא היכה על גג הבית ושטף את החצר, היה לנו קשה לעשות מדיטציה ושנינו חשנו שהזמן הזה קורא לנו להיות בחוץ.

ירדנו כהרגלינו לנחל הפעם בהליכה איטית משהו, צעדנו בדרך הכורכר העוברת דרך החורש, האדמה הייתה מחליקה ורטובה מהגשם חלוקי הנחל והאבנים הפזורים, נראו נוצצים, ריח של חורף באוויר, הטבע זועק את ריחותיו ופנימיותו החוצה אל העולם- אלינו.  הגענו כהרגלנו לנחל הזורם, שם היא התיישבה על סלע מתחת לעץ עבות.

היא נעצרה לרגע, מביטה אל אופק הנחל הגועש, גבה מופנה אלי. הבטתי בה מהצד, היא הייתה כל כך יפה, הסגנון שלה תמיד הקסים אותי, החל מבחירת הבגדים ואיך שכל בגד  יושב במופתיות רבה על גופה הצנום משהו, אך עם זאת מלאה באופי בחדוות חיים ובייחודיות. הרגשתי שפניה עצבו היא הפנתה מבטה אליי ואמרה שזה הזמן לשתף אותי. אני רק הקשבתי.

היא סיפרה שהכול התחיל אצלה לפני כשנה וחצי לערך, בוקר אחד היא לא יכלה יותר לסבול את עצמה, היא הייתה חייבת לקחת שנת חופש מהחיים.

הילדים פוזרו בבית הספר. היא חזרה הביתה, בקושי פתחה את הדלת,  שכבה על המיטה מחוסרת נשימה, מותשת מכל יכולת לעשות משהו. בעלה ניסה להבין, לדבר, היו שם שיחות אינסופיות, משהבין שאין עם מי לדבר, הגיע לטונים גבוהים ולרוגז ובעצבנות ועזב את הדירה.  היא פשוט לא דברה אתו התעלמה ממנו באופן מלא כאילו הוא לא קיים, כל מה שעמד שם זה הניסיון שלה להכיל את עצמה והדיכאון שמחריף מרגע לרגע.

כך יום אחרי יום, המרחק בינה לבין עצמה רק גדל, היא לא הלכה לעבודה כבר תקופה. הוריה המבוגרים הגיעו לביתה, אביה הבין מיד שהיא זקוקה לחופש מוחלט לפני שהיא מגיעה להתמוטטות עצבים, הוא לחש באזנה שהכול בסדר והוא ידאג לכל מה שקשור לכלכלה הבית. אמא חיבקה אותה ויצאה מהבית, עוד לפני טרחה לומר לה שהילדים יהיו בסדר, היא חייבת להתאשפז.

המטוטלת הנפשית והסטרס המתמשכים שלה היכו בה עד לרפיון עצבי ומעין התנתקה מהגוף באותו בוקר. היא לא יכלה לדבר יותר, גם לא לצאת מהמיטה. היא אושפזה והוגדרה רפואית כסובלת מהתמוטטות עצבים זמנית.

תקופת האשפוז התארכה לכשמונה חודשים, בתוך כך מערכות היחסים עם ילדיה נפגעו במידה מסוימת עקב חוסר במפגש ואי יכולת של מעיין לדבר. בעלה החליט שזה בדיוק הזמן בו הילדים יעברו לחסותו, עורך הדין שלו במסגרת מהלך גירושין מכוער שהוא כפה עליה, פנה לשופט ושכנע שמעיין אינה מסוגלת לטפל בילדיה עקב מצבה הנפשי המידרדר והאשפוז. השופט העביר מיידית פסק דין שלתקופת האשפוז החסות על הילדים הצעירים יעברו לאב.

"אתה לא מבין, את ההרגשה שאין לך שום אוויר בגוף ולמעשה כל מה שאתה רוצה, זה למות, הכדורים שנותנים שם מרדימים אותך, הקשר שלך למציאות לאט לאט הופך להיות מרוחק עד שלעיתים נדמה לך שאתה לא חיי כבר" . עלינו במעלה ההר , מגיעים הבית, מעט מתנשפים. הכנתי לנו לשתות, היא הביטה אל החלון לוגמת ארוכות את הנס קפה שלה.

" רמי , יש לך סגריה", היא פתאום שאלה", הביטה וחייכה אליי .

"איזה סוג , מיד עניתי", היא חייכה.

גלגלתי לנו גו'ינט, לא גדול במיוחד וגם לא חזק במיוחד, יצאנו אל הפרגולה, הנחתי לה לעשן בשקט , חזרתי למטבחון ועשיתי לעצמי עוד קפה, בתוך כך דאגתי לכסות אותה בפונצ'ו הפרחוני שלה.

עטפתי אותה, נשקתי את צווארה, לחשתי באוזנה בשקט "החיים זה מה שנעשה מהם ואנחנו בסרט של החיים האלה ביחד. "

פניתי לשבת בכורסה לידה , היא העבירה לי את הסגריה , שאפתי מעט עשן , פתאום זה עלה לי ואמרתי.

" מעיין, נראה לי שהגיע הזמן שתפגשי את הסדיק"?

" על מה אתה מדבר רמי"?

"האיש שגילה לי את  עוצמת הלב בחזרה"

"הסיפור על המערה" ? היא שאלה

" כן , זה האיש " אמרתי, חייכתי לעצמי.

"תן לי לחשוב על זה" , נדבר מחר.

משהו בשיחה הזו הרחיק אותה ממני, הרגשתי איך מתחיל להזדחל לו סדק המבעבע אצלה, שוב הרגשת עצבות. זה בדיוק הזמן לעשות את השינוי, היא חייבת להיפגש עם הסדיק.

ביום למחרת היא בקשה לרוץ, הבנתי שהיא מבשלת החלטה, התחבקנו לפני הריצה, " תני לי לעזור לך " לחשתי לה באוזן.