פרק (5) מיקוד

 

בבוקר שלמחרת היום, התעוררתי מוקדם מהרגלי. הסתכלתי על השעון המעורר שלצידי השעה הייתה שש בבוקר, משהו/מישהו קרא לי החוצה.

חוויתי הרגשה שונה, מוזרה, לא מוכרת, התרגשות מיוחדת עוצמתית, כמו לפני הופעת רוק, דגדוג שמייצר רגישות בבטן המעידה על משהו שהולך לקרות. נכנסתי אל המקלחת הצנועה בביתי, הבטתי במראה, משהו במבט בעיניים שלי נראה לי אחרת, כאילו מישהו נטע בהם סוג של ניצוץ, דבר מה החל קורן מהם, נראו לי מוכרות ממקום אחר, קדום, ישן, מסתורי, אולי נולדה לה תודעה חדשה, חלפה במוחי הרגשה.

לכאורה העיניים מסמנות לי שאין גבולות בין המחשבות שלי לעצמי .יכולתי להבחין בפרטים קטנים, שולחן, כיסא, מיטה, אבל לא בקונטקסט של צורתם הפיזית, אלא כאילו הם נחים במרחב וירטואלי לא מוגדר, משל אבדו צורתם. לא היה מחסום, יכולתי לנגוע ברהיט כזה או אחר, התחושה הייתה כאילו אני נוגע באוויר.

גמעתי את הקפה השחור החם והנכון בדיוק לרגע הזמן הזה, ויצאתי החוצה עם הכלב שלי "גיבור" להליכת בוקר. לקחתי תרמיל קטן עם מים לשנינו, יצאתי מהבקתה.  יכולתי לראות באופק, ענני גשם מתקרבים, יכולתי לגמרי לדבר איתם ולהגיד להם לחכות לפני שהם מורידים מטר על ביתי הקטן. הם נענו לי וזרמו דרומה מתרחקים מנתיב הליכתי.

" הכול אחד, רמי", בת הקול הפנימי דברה איתי, " נכון, עניתי " יכולתי לחוש בדיוק את מה שעצמי מדבר איתי, לא הרגשתי מרחק, בן היכולת שלי לפענח את המציאות במסגרת של המחשבות שלי ובין היכולת להיות מחובר ל"אני" נשגב, מחובר.

ההרגשה הייתה שאין מרחב, ואין זמן, ואני מעופף על סילון אוויר, צף. השביל הצר, הפך לשביל רחב יותר, העצים, השיחים, האבנים, הטבע, מדברים אלי בשפה ייחודית שאין לי איך להסביר. זה לא מילים , זה כמו סימנים שעוברים ישירות לתודעה שלי, לא מייצרים מחשבה אלא פשוט ידיעה ברורה שאין עליה עוררין.

התחושה שתשומת הלב שלי או התודעה מתבייתת על תדר פנימי, משהו בי קרא לו "עצמי", אני מרגיש אותי עכשיו כאני! והאני הזה מתחיל לדבר אליי דרך מחשבות.  הוא עכשיו מנהל את זירת התודעה, הוא הנוכח , או שמא אקרא לא "אני". התחושה הייתה פנימית, עמוקה ולא עמוקה בדיוק באותה מידה. זה נשמע כמו "הארה" בה התפיסה לגבי מהות החיים השתנתה באופן מלא ומוחלט לידיעה חדשה פנימית חזקה בלתי מעורערת, חיוך רחב עלה בי, משהו נפתח שם בזירת הנוירונים והסינפסות, לכאורה נמצא הנתיב לעצמי.

אנסה להסביר דרך דוגמא: נסו לזהות תהליך מחשבתי, אשר במקום שנבין את המציאות ונפרש אותה דרך החושים שיבטאו רעיון חולף/מידי בתודעה שמייצר מחשבה נוספת היוצרת עם התקדמותה מציאות וירטואלית, נקרא לה  מציאות  כוזבת, שכן היא פרשנות ולא ידיעה. במקום זאת, נציג תודעה חליפית הנוצרת מלכתחילה, לא מהחושים, אלא מ"האני" הפנימי  אשר רצונו להשתלב בעולם הפיזי, המגיב ומנוהל אולי במציאות קוואנטית, שכן אינו נראה בעולם הפיזי, גם לא בתצפיות מדעיות מתקדמות.

(מחשבה הינה אנרגיה, האנרגיה הינה אוסף חלקיקים אלמנטריים המייצרים מהות בהתהוות),  החושים והמודע, באים רק בסיום תהליך ההתהוות. מעבים את תחושות הפרשנות ומייצרים את תודעת המציאות.

האני- שולט חשבתי לעצמי, התפקידים הוחלפו, האני מוביל את המחשבות ולא הפוך, וכך מייצר מחשבות עתידיות ומרגיש אותן כאן ועכשיו, חיבור עם המוחלט. למסוגלות הזאת אין זמן ומרחב ולכן התנועה היא לגמרי לכל הכיוונים.

הדרך התפתלה מטה אל הוואדי, גיבור הכלב שלי, שהיה לפני, רץ אל הנחל הזורם, משתכשך כולו מתגרה באדוות הזרימה הנעימה של המים הצלולים, בולע מים ומנער את ראשו לצדדים, מעיר את הדגים, כאילו שוקל האם להיכנס או לאו. הגעתי מיד אחריו מזיע מההליכה הורדתי את החולצה ונכנסתי אל המים הקרים, צורח את נשמתי מאושר, גיבור כאילו דיבר אלי דרך מבטו המתגלה כל זמן שהרים את ראשו המשתובב מהמים.

נערתי את ראשי, לגמרי לא מאמין לעוצמת החיות שהרגשתי והמתפוצצת מתוכי. זרזיפי מחשבה התגלו מידי פעם על תפיסת החיים של אתמול, טרום הכניסה למערה. דברתי עם העולם בדרכי טלפתיה וכל מה שבקשתי הרגשתי וקבלתי בו במקום, אבל רק לאחר דיוק.

יצאתי מהמים, התנגבתי עם החולצה, בהמשך הנחל, יכולתי לזהות במרחק קצר יחסית, כובע רחב שוליים של אשה סביר היה כך להניח, ככל שהתקדמתי, זיהיתי אשה שוכבת על מזרן יוגה, היא מיד הסתובבה, כנראה שמעה את גיבור, הסירה את משקפיה השחורים הגדולים, מיד זיהיתי .

"מעיין, היי איזו הפתעה"

"רמי, מה קורה התכוונתי להתקשר, לא ממש ידעתי מה להגיד, אתה יודע עברה תקופה " היא חייכה את החיוך המיוחד שלה המגלה זוג גומות מטריפות ומבט מלא בחיים.

" אני כאן, רמי,  ועכשיו לתקופה "

" לא מבין מה עם המשפחה" שאלתי מהוסס

" נפרדנו יריב ואני, אנחנו במשמורת משותפת".

" אז איפה את גרה וכמה זמן את כאן"?

" אני אצל אחותי בשבועיים האחרונים, לא רחוק, זכרתי שאתה כאן וחשבתי שזה הזמן שלנו להיפגש שוב, לא תיארתי שתבוא למקום המפגש, זוכר?".

" ברור שזוכר",  כיף לקבל מחמאה, אני בזיכרון שלה.

המחשבה לגמרי הגשימה את עצמה. הבוקר בשתיית הקפה חשבתי על מעיין המיוחדת הזו שפתאום נעלמה, חזרה לחייה בעיר, חיים אפרוריים המהולים בתודעות עבר, קושי משמעותי להתפתח. " הכל חסום" , היא פעם אמרה. 

זכרתי איך אהבתי אותה בלילות הבודדים שלי בבקתה, ייחלתי לזמן שנפגש שוב, הייתה לנו השראה מוחלטת יחד, הפעם נראה שהיא לגמרי מדברת ואני יכול להבין אותה כאן ועכשיו ללא מחשבות קודמות.

"ימים גנובים", קראנו להם, אני קראתי להם,  "גונבים סוסים יחד", משחקים עם הגורל, היה חשמל שם באוויר, חשמל הזורם בקצות הידיים ומעביר אנרגיה לכל דבר בו הוא נוגע. 

אבל, לעיתים לא צריך כלום, חוץ מלשהות בכאן ועכשיו ולא לפרש כלום, עמדנו האחד מול השנייה, ובפנימיות שלנו הבנו מה צריך לעשות עכשיו.

" מעיין, בואי נעלה אליי הביתה" , זה פרץ ממני  ללא שליטה , היישר דרך האני וללא מתווכים בדרך. זה הרגיש כל כך אותנטי, היא הביטה בי התרוממה לעמידה, היא התקרבה אליי ואמרה בלחש. " אתה בטוח?". הנהנתי בראשי להסכמה, עכשיו ברור.

התחבקנו בחיבוק ביישני שהפך הדוק מרגע לרגע. על שפת הנחל, ליטפתי את פניה, יכולתי לראות אצלה דמעות של שמחה מהולות בעצב מהעבר שנמוג.

גיבור רץ לפנינו מרחרח, מחפש עולמות חדשים , הלכנו אחד ליד השני, מחייכים, מתחבקים לפרקים, היא לא הפסיקה לחייך, היא הביטה בי, היא מאושרת וזה עשה לי כל כך טוב. מעיין והטבע שלי היו אחד.

לא היה צריך לדבר, החיבור שלנו היה מעבר למילים. הגענו אל הבקתה, עלינו  במדרגות הכניסה , פתחתי את דלת הסלון, האוויר זרם בחופשיות מבעד לחלון רוח מערבית זרמה ללא שליטה, ריח מהול של ים ויער.

היא הניחה בנון שלנטיות את התיק על הספה ויצאה לסיור ברחבי הבית.

"מעיין, כשאת יוצאת מהפתח האחורי, יש ברז קטן לטפטפת, תני לה פתיחה עדינה, אני בקפה "

" ברור ירמי, מה שתגיד".

בינתיים הרתחתי מים לקפה של בוקר, הוצאתי לנו מהמזווה, לחם כפרי דיי טרי, שרכשתי אמש סדרתי לנו במהירות ארוחת בוקר קלה, חמאה, ריבה, חתחתי לנו תפוח ירוק והוצאתי מעט דבש, קפה שחור מהביל ריחני נמזג לתוך כוסות זכוכית, רק מחכות לשפתיים ולתודעת בוקר.

" ארוחת בוקר למלכה" , הכרזתי מיד עם הגעתה .

"נו מה אומרת, היאה המקום בעינייך? שאלתי ולגמתי מעט מהקפה.

" יש מה לשפר, רמי , חסרה פה יד של אשה", היא חייכה וחטפה בידה חתיכת תפוח.

"מה איתך רמי , איך אתה מסתדר"?

" אני מאושר ורגוע, מצאתי את חיי, עכשיו שאת כאן, זה מושלם"

"שני זקנים נפגשים באמצע החיים, המבט שלך השתנה, משהו זוהר, מה זה "? שאלה

"הבנתי, פשוט פתאום הבנתי הכול"

"מה הבנת" ? היא שאלה ובחנה את עיני .

"הבנתי שאני זה  אני, משהו פנימי כזה , אין לי איך להסביר, פתאום התחלתי להבין את החיים, ממני קודם - פנימה, אחר כך החוצה וכל העולם הפך לברור, מוחלט ומדבר , אין לי איך להסביר "

היא התרוממה, בקשה להתקרב אליי , קמתי מהכסא, התחבקנו שוב, עוצמת חיבור של שני גופים המחפשים להתחבר ללא ליאות. הרגשתי איך הדמעות זורמות ממני, פתאום לא הייתי לבד.