פרק 27: מחובר לאינסופים

 

בצד השני של היקום, כאילו במימד אחר, זו מעיין שפקחה את עיניה בבת אחת. פניה היו מיוזעים, שלא כתמול שלשום. העוזרת שהייתה לידה לא הבינה איך האישה הזו מתעוררת לפתע, שהרי רוב הזמן עיניה היו סגורות. גם כשהיא מלמדת, עיניה תמיד נעולות בפני הסביבה. מעיין מדברת בשקט, וחשוב להקשיב לכל מילה – כל מילה שהיא מביאה היא הד עצמי ותובנות מאזור האינסוף.

האולם היה מלא מפה אל פה, כלל האשראם התעורר לחיים. "יש לנו גורו חדש", נשמעו לחישות ושיחות קטנות בין התלמידים. הצורך במורה משמעותי המקרב אותך לעצמך הוא נדיר. והנה, אשה מרשימה שהייתה תלמידה מסורה יוצאת אל הבמה הגדולה מדהימה מסתורית וחכמה. מעיין נמצאת במימד אחר של המציאות, מידי פעם פוקחת עיניה, מביטה באנשים שלפניה בחמלה אמהית. כל מילה שלה הייתה במקום. עיקר דבריה נבעו מתוך ידיעה מוחלטת על מיהו ה"אני" האמיתי, וכך שדרה, בכל דרך אפשרית הנראית לעין ובהסברים לתלמידיה.

בקרב האשראם כולם הכירו את מעיין, וזו ללא ספק עלתה על כולם – הן ביכולות הלימוד שלה והן ביכולת לבטא את הנלמד בצורה נהירה וברורה. האשה שהגיעה מהמתים. לאחר שירדה מההר, כולם הבינו שהיא הגיעה לדגרה העליונה ביותר, למעשה שלב "הסמדאהי" הנצחי, שבו אין גוף ואין מחשבות, יש רק תודעה. גופה הוגדר כמת, ובדרך נס היא התעוררה לחיים. בין רגע היא הפכה ל, וההודים שידועים בהנחלת מציאות המבוססת על ניסים בחיי היומיום, קבלו אותה בזרועות פתוחות כאילו היתה אלה. מעיין סימנה עבורם את המעבר – את מה שכולם רצו להגיע אליו.

רק שהבוקר שפקחה את עיניה, היא הבינה לעומק שרמי כבר אינו בין החיים. המכה שחטף בראשו , על ידי הגנב אשר רצה רק להמם אותו ולגנוב את כספו, למעשה הרגה אותו במקום. רמי, שנע בין חיים ומוות, הפעם לא נלחם ולא ניסה לשנות את המציאות. הוא הרגיש שחרור מלנכולי נעים, תובנה פנימית שעתה זה הזמן ללכת. הוא לא התנגד כלל. חיוכו עם שתי גומות החן בהק, גופו נדם, ולמרות ניסיונות ההחייאה האינסופיים, רמי לא התעורר. מותו נקבע לשעה 12:00 בלילה של אותו יום, יום שהחל בשחרורו מהדבקות במעיין, ונגמר בשחרור מגופו.

רמי התנתק, נשמתו פרחה. הוא עדיין חש את גופו כאילו הוא נושא אותו עימו, וזה כעת קל כנוצה. הוא טס למעלה במהירות בלתי נמדדת, לצידו מלווים אותו תודעות דמויות גוף בצבע תכלת בהיר ושקוף. הוא הרגיש שהדמויות הללו מעולם אחר, שהן מכירות אותו והוא אותן. הוא הרגיש שהשמש מחכה לו למעלה, ותוך כדי תנועה חש איך הלב מתרחב ואהבה אינסופית עוטפת אותו.

לפתע עצר את מעופו, למרות הדחף להמשיך הלאה. הוא נגע בגופו, וגופו כבר לא גופו. כאילו איבד את הוויתו החומרית. מכאן הבין שאינו המחשבות שלו וגם לא הכרתו. הוא החל לבכות מאושר, פועל מתוך תודעתו בלבד. לכך חתר כל חייו. למרות שרצה לעשות זאת תחת הווייתו האנושית, כעת הוא מבין שהגיע ליעדו.

"זהו רמי, זו התחנה האחרונה. לא תחזור יותר. סיימת את תפקידך, מילאת את ייעודך," שמע קול בתוך הווייתו.

רמי היה צריך למות במסגרת הקרמא של חייו, כדי להגיע לתודעת העל האישית שלו. הוא חווה את "האני האמיתי" המזין את גופו ומחשבותיו. הדרגה שהגיע אליה אינה טריוויאלית, שכן בשלב זה ישנה סבירות גבוהה שלא יחזור לעוד תקופת חיים. הוא יישאר במרומים כתודעה מחוברת לאינסוף תודעות, וימשיך להתקדם לעבר הווייתו המוחלטת ולעבר האין-שניות.

ובתוך רצונו להמשיך לעופף מעלה, הביט מטה אל מופע החיים עצמם, ונזכר באמו האהובה. היא זו שהבינה תמיד את אופיו המיוחד, שאהבה אותו אהבה נצחית מעבר לזמן ואפשרה לו להתקדם ללא התערבות. אך במקום שיתגלה רגש אהבה או התרגשות, הביט רמי בזוג הניגודים שלפניו מתוך מקום עמוק שאינו קשור לשניות. הוא הבין לראשונה את המפתח לתורת הניגודים. ההתבוננות צריכה להיות ממקום אמיתי שאינו מזהה את גבולות השניות שגורמות לסבל.

דמות בצבע תכלת שטסה ליד רמי בישרה לו שהוא מגיע לתחנה הראשונה אחרי המוות – תחנת התודעה הראשונה. קול פנימי קרא לו: "רגע, אני צריך להיפרד ממעיין." והנה, הדמות הכחלחלה שהייתה לצידו הפכה למעיין עצמה. היא הביטה ברמי מתוך הווייתה התודעתית, כאשר גופה ומחשבותיה נמצאים מטה על במת האשראם. היא לא בכתה, רק הביטה בו בגאווה. רמי הבין סוף סוף שפגישתם אינה מקרית. לראשונה איפשרה הבריאה חיבור תודעתי שאינו תלוי בגוף.

"רמי, יקיר ליבי, אהובי הנצחי."

"מעיין, נשמת חיי, הייתי צריך למות כדי שניפגש שוב בתודעות."

"רמי, יקר שלי, בכל אותם ימים שישבת לצידי ותקשרנו בעולמות העליונים, ידעתי שגורלך הוא להיפרד מגופך. עזיבתך את הגוף מאפשרת לי לחזור לגוף עם כל הידע שצברתי."

"ההקרבה שלי אלייך היא נצחית" הביט בה רמי ללא דיבור , אין דבורים בתודעות יש רק מעבר של אנרגיה, "ואהבתנו הנצחית תמיד תהיה שם. נמשיך לתקשר עד סוף הימים. את מוארת, אהובתי, ונמצאת בכל העולמות בבת אחת. ואני עוד צריך להמשיך במסעי, להתחבר לברהמן, שם אמצא שלווה אמיתית."

שתי הדמויות השמיימיות בצבעי התכלת התמזגו לתודעה אחת. זה נראה כאילו ממרומים מחברים אותם לזכר ונקבה תודעתייים. הסחרור המופלא של שני הגופים אל השמיים ובחזרה קירב אותם לאנרגיה תודעתית אחת, דבוקה מלאה באהבה אינסופית. הסחרור נמשך ונמשך לאורך שנות אור.

ואני הנווד בעל כורחי, מוביל התודעות שסיימו את חייהם אל האינסוף, מביט מהצד בזוג המופלא שחייב היה לעבור תקופת חיים נצחית כזו בכדי שסוף סוף יתחברו.

אפילוג: המפתח לתורת הניגודים

כשמעיין ורמי הגיעו כל אחד למקומו – היא בחיים והוא במעבר אל תודעת האינסוף – לא היה זה סוף הסיפור, אלא רק תחילתו של משהו גדול יותר. ספר זה, נווד בעל כורחו, הוא מסע אישי ורוחני, אך מעבר למילים ולעלילה, הוא הזמנה להתבוננות עמוקה בעצמנו ובעולם שסביבנו.

במהלך המסע של רמי ומעיין, חוויותיהם שיקפו את הניגודים העמוקים ביותר שבחיינו: חיים ומוות, אהבה ושחרור, שייכות וניכור. רגעי השיא שלהם, בין אם על ההר, באשראם, או במימד שמעבר לחומר, הדגישו אמת מרכזית אחת: הניגודים אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים. הם שני חלקים של אותו שלם, הקיימים בתודעה האחת האינסופית.

כאן טמון "המפתח לתורת הניגודים". זהו רעיון שמבקש לעזור לנו להסתכל על החיים מזווית חדשה – לא לנסות להתעלם מכאב או להיאחז באושר, אלא להבין שהשניים שזורים זה בזה. כאשר נלמד לראות את הניגודים כהרמוניה ולא כמאבק, נוכל למצוא שלווה פנימית ולחיות חיים משמעותיים יותר.

הספר אינו רק סיפור על נווד, אלא על כל אחד מאיתנו. הוא מעלה שאלות שכולנו שואלים: מי אנחנו באמת? מה מקומנו בעולם? ומה נדרש כדי למצוא משמעות בתוך כל זה?
"המפתח לתורת הניגודים" הוא אולי התשובה – פרשנות חדשה למסע הקיומי, המציעה התעוררות תודעתית ואחדות פנימית.

בסוף המסע, כל קורא נשאר עם השאלה: מהי תודעת האינסוף עבורך?
אולי התשובה מחכה שם, במפגש הראשון שלך עם המפתח לתורת הניגודים.

ד.ג

אומץ. אהבה. חירות