פרק (4) הרבה תובנות ירדו לעולם בעת ההיא...

כשנה קודם, אי שם ברחבי המדבר, צלצל הפלפון שלי באופן מפתיע. הערב ההוא היה גשום במיוחד, רעשי ממטרים ורוחות עזות הגיעו ממערב, הביאו איתם תקווה לשינוי, כך הרגשתי, יאללה סימנים בואו אלי, אשרו לי את דרכי, בבקשה, חשבתי לעצמי.

 ישבתי בסמוך לשולחן העובדה שלי בוהה בטקסט מול המחשב, נצמד אל תנור החימום מחפש מעט חום לגופי הדואב. 

 "היי",

"אהלן" עניתי,

"זו אני" ,

 שתקתי לרגע, מאיפה אני מכיר את הקול המתוק הזה

 " זו מעיין, טיפשון" ,

 "מעיין" , "מה שלומך, גוש אהבה שכמוך " ? כך נהגתי לכנות אותה.

הרגיש לי מיוחד ומרתק, השיח הזה, כאילו בא משום מקום, השיחה הזאת תלך רחוק, כך כיוונה אותי הבטן שלי.

את מעיין פגשתי במסע בהרי הגליל הצפוני,  הליכה אתגרית. מעיין ריתקה אותי בעיקר סביב היכולת שלנו לתקשר על נושאים עמוקים ובזמן היכרות קצר יחסית.

השיחות שלנו החלו בהליכה משותפת במעלה ההר ונמשכו לשיחות עמוקות אל תוך הלילה. חזרתי מהמסע מרוגש לחלוטין ובעבעה בי תקווה שהקשר ימשיך, לימים הבנתי שהרגש היה מהצד שלי בלבד, אלא שהטלפון הזה לגמרי הפתיע אותי, מה היא רוצה ?

בתקופת המפגש האתגרי הזה,  עוד גרתי בדרום הרחוק, באחד הישובים שעדיין נלחמים על זהותם. עייפתי, האווירה כבר לא התאימה לי, מזג האוויר החם והנוף הרבגוני הקשו עליי והרגשתי כלוא. חשתי צורך עז בשינוי מקום, אחר רחוק, מיוער בקרבת מים זורמים, טבע ירוק,  שיאפשר לי להעלם מהעולם לבדידות המתבקשת לה ייחלתי.

חלמתי על כך ימים ולילות ובניתי לי תכנית דמיונית איך אני מיישם, הרגשתי איך אני מייצר מציאות חליפית ומתגורר בבדידות בתוך היער ואיך שהוא הייקום סידר לי פינה שהיא לגמרי שלי.

בשיחתנו הטלפונית היא הציעה ללא משוא פנים ובאוטנטיות מלאה טיול משותף רק שנינו ליומיים בצפון, היא טרחה לומר שרק פרטנר כמוני יכול לשחרר ולהצחיק אותה עד דמעות, נורא התרגשתי מהדברים שלה וחלפה אצלי מחשבה מעט הזויה שאני מתחיל לדבר עם היקום וזה עונה לי בדרכו.

התקופה לפני המעבר התאפיינה בחלומות בהקיץ שלי ובחקר בלתי נילאה של התודעה שלי למול עצמי והעולם. התודעה שלי התמלאה בחופש והרגשתי אותה ממש מעבר לפינה, הכוכבים שיחקו בדיוק כפי שתכננתי.

זו הייתה תקופה בה הרבה תובנות ירדו לעולם שלי, את חלקם כמו שחרור, חירות ואומץ הבנתי  ואימצתי, לא ויתרתי.

לאט לאט באדיקות שבועית, התנתקתי במדיטציות אינסופיות מכל הרמזורים האדומים, הרמזורים הכתומים קבלו ממני מבט מכיל, לא משתהה, ומיד אחריהם בא הרמזור הירוק והרגשת החופש נראתה כל כך קרובה.

פתאום הרגשתי שאין גבולות. בדיוק אותה הרגשה כפי שיצאתי לטייל כילד בשכונה ללא כיוון ודרך ברורה, איי שם במאה הקודמת, השדות הוריקו מריחות, הצבעים עזים ומלאי עומק, והצמחייה העבותה של החורף שפגשתי גדלה בפראות, מבשרת על סוף החורף, בואך אביב. שכבתי לי בתוך בשיח מדמיין את העולם, פרפרים עפו לכל עבר, חלקם משאיר סילון ריחני ממש בתוך אפי, לעיתים חלפו על פניי, כאילו לא מתייחסים אליי, וחלקם פשוט התיישבו על גבי לוקחים איתי טרמפ לתא השטח הבא.

השמש צצה מידי פעם מבין העננים, הדמיון שלי ריחף לכל עבר. המוזר הוא שאף אחד לא ממש ראה אותי, הייתי לגמרי לבד. כמאה מטר ממני עברה דרך שחצתה את השדה ומידי פעם יכולתי להבחין בבני אדם שצועדים וחוצים את השדה לשכונת המגורים, הם כמובן לא זיהו אותי, השקפתי עליהם באדיקות כמו מרגל, תהיתי על מה ועל מי הם חושבים. זה היה באותו יום חורף של שנת 1975 המופלא, סביבי רק התובנה שאני חיי כאן עכשיו, המעבר לתובנה הזו הפעיל את גרמי השמיים והוריד גשם זעיר שהחל לרדת, והיום הפך לרגע חורפי. חזרתי הביתה רטוב, שמח, עם מלנכוליה שלא יכולתי לפענח.

ובכן בואו רגע נחזור למעיין, כמובן שהסכמתי איתה עם  כל מילה שלה, היא שכנעה אותי מיד, בגדול יכולתי ללכת אחריה לירח אם היה צורך.

הזיכרון שצץ לי תוך כדי השיחה בפלפון, זו הליכה שלנו במעלה ההר, לבד,  באותו יום צהרים חם צוחקים שלא לומר מתפקעים ללא גבול עד לב השמים. שם לא היה זמן וגם לא מרחב, פשוט פרץ קוואנטי של צחוק לא מוסבר  שהיתמר וחיבר לבבות יותר מכל שיח אחר. 

אספתי אותה בדרך לצפון, היא חיכתה לי בסבלנות בפתח ביתה , כמו טרמפיסטית יפה, צעירה לפחות מבחינתי, למרות שהאישה הזו כבר נשקה לאמצע שנות הארבעים שלה.

העלנו את הציוד לאוטו שלי, תוך כדי העלאת הציוד יכולתי להבחין מחלון ביתה בפרצוף לא מוכר של גבר מביט לא מביט אלינו, מיד הרגשתי שיש שם משהו לא פתור בנושא עניין הנסיעה, הילדים שלה שהו אצל הוריה כך טרחה לומר לי מיד שהתיישבה.

נכנסנו לאוטו וללא אזהרה מוקדמת נגלה לי בתפארתו בחוש הריח שלי  משב מופלא ניחוח קסם,  בושם טבעי מעורר ומרגיע, היא הריחה נפלא, וזה חשוב לי כך מסתבר. הרכב נע באיטיות לעבר הכביש המהיר וככל שהתרחקנו, היא כבר לא הבטה לאחור. עכשיו החופש, לבני-חורין.

הרגשתי שזו שיושבת לצידי, מסתכלת  עליי מבעד למשקפיים כאילו מביטה על הדרך, הסתכלתי עליה, הרגשתי טוב, חייכתי לרגע אבל רגע לאחר מכאן במבט עמוק יותר ראיתי איך נפלו פניה.

"היי למה את כך  שאלתי, אנחנו כאן לא ?"

" כן, היא אמרה "זה בדיוק הזמן הזה שמחבר לי אותך. מאז הפגישה האחרונה שלנו , זוכר ? זה תמיד כל כך  רחוק ומסובך"

"אנחנו בדרך", הנהנתי והישרתי אליה את מבטי.

היא שינתה נושא ואמרה,

"משהו בבקתה הזו שנגיע אליה מבודד מהעולם החיצון"

"למה את מתכוונת שאלתי" ?

"אתה כבר תראה" היא חייכה אליי את החיוך המקסים שלה.

הנסיעה נמשכה לתוך ההרים הגבוהים, הערב התחיל לרדת, מעיין לקחה על עצמה לכוון אותי, היא הייתה הנווט. ואני לגמרי מטורף על נסיעה במרחבים לא מוכרים והרפתקאות תמיד מושכים אותי אך לעיתים מלחיצים אותי שכן הראייה שלי בלילה הפכה פחות ופחות בהירה. 

באחת הפניות בהר הגבוה, היא עצרה אותי לרגע ואמרה לי " לדעתי עברת את הפניה, תעשה רברס קטן ותחזור לדרך הצדדית הזו מימין". ברור שהיא צדקה , היא תמיד צודקת. עלינו על הדרך הכורכרית אשר מסביבה צמחייה עבותה , אורות של כפר ערבי נצפו באופק הרחוק.

המשכנו בנסיעה לא מהירה ובפניה הבאה משכנו שוב ימינה הדרך אפילו הייתה קשה יותר, כמה בתים ובקתות נראו בזווית הדרך לכיוון הוואדי העמוק, האורות מהבתים היו מעומעמים ולא נראה שאנשים חיים פה כלל, הרגשתי  פחד קטן בבטן שחלף מיד שהסתכלתי על מעיין לצידי.

"זהו הגענו תסתכל זה, הבית מימין"

עמדה שם בקתה מעץ, מגודרת עם גדר עץ המתחמת מבנה הנראה בעל שני קומות, קשה היה לזהות את הפרטים כיוון שחושך גמור שרר שם, פנסי הרכב הראו דרך קטנה לחנייה הצמודה למבנה, חנינו את הג'יפ הקטן שלי ונכנסנו בזהירות אל הבית.