חשיכה מוחלטת אפפה את פתח המערה, הסדיק הלך מלפני ולרגע הרגשתי את ידו עוזבת את ידי. הוא נעלם כלעומת שבא, לגבי, לא יכולתי לראות מאומה. נעצרתי במקום וקראתי לו "סדיק , סדיק , איפה אתה, סדיק, לאן נעלמת "? יכולתי לשמוע את הדי קולי נתכים על קירות המערה.
שקט מוחלט שרר בתוך האפילה העמומה, הייתי מצפה שעיני יתרגלו לאפילה, אך בינתיים ללא הצלחה יתרה, "חושך מצרים". הושטתי את ידי קדימה, לצדדים לחפש משהו להיאחז בו, לפתע קרן אור זעירה נגלתה למולי, כאילו מסמנת לי לבוא, התקדמתי לכיוון הולך כסומא בחשיכה.
קראתי שוב ושוב לסדיק, הפעם חלש יותר , לכאורה מבויש, כאילו משהו שומע אותי במבוכתי, אין קול ואין עונה.
מוזר הוא פשוט נעלם, השאלה "למה" עלתה במוחי ללא הרף, בעצם למה הייתי צריך לעצמי את העניין הזה ובעיקר הבחירה לבצע זאת עכשיו. מחשבות
החלו לזרום ומלאו את המודעות שלי, יצרו את אותו בלבול מובנה המייצג אצלי אי
שקט. מצד שני הרגשתי שיש פה מבחן שאני אמור לעבור ועדיין לא הבנתי את פשרו. החלטתי להירגע, ולעבוד עם נשימות, משהו הרי חייב לקרות פה.
עברו עוד כמה דקות, וקרן האור שהתגלתה בהמשך המערה נעלמה כלא הייתה,
מששתי את הקירות מסביבי, והתקדמתי מעט, הולך באיטיות, ספק זוחל. החושך כבר לא אפשר לי להבין מה קדימה ומה אחורה ועם כל זאת עיניי התרגלו לאפילה ויכולתי לראות כמה מטרים ספורים
קדימה.
האפשרויות שעמדו בפני: להישאר במקום, או שאולי אחפש את הפתח שנמצא כנראה מאחוריי, רעיון בעייתי משהו, שכן כבר לא הבנתי מהיכן הגעתי, משהו פנימי גרם לי להתקדם עקב בצד
אגודל לאורך המערה. וזאת למרות החשש הכבד, והנה לאט לאט נגלתה אלי המאורה מתוך החשיכה.
"רמי, תקשיב לעצמך, רק לעצמך, רק לעצמך , רק
לעצמך ", שמעתי מאד ברור, בת הקול הגיע לגמרי ממני, עמוק, רחוק וקרוב באותה
מידה, בליל מחשבותיי נעצרו לרגע, הקול זרם ממני , " רק לעצמך, רק לעצמך, אתה זה רק אתה".
נעצרתי מההליכה, ישבתי במקום, הרגשתי מכה בישבן, מסלע משונן שכנראה היה ממוקם בדיוק היכן שישבתי. שטף מחשבות
חדשות החל לזרום מתוכי, מנסה לפרש את בת הקול שיצאה ממני, רמי , אתה מתחרפן, החושך
דפק לך את השכל, לאן נכנסת, מה עבר לך בראש שסמכת על נביל, מה יהיה עם המערה , האם
אפשר לצאת, האם אני תקוע. ?
בתוך שטף התהיות שוב שמעתי את בת הקול" הכל בעצמך, כל התשובות,
כל העולמות שם רמי עצור, שם ", נוצרה בי דואליות, שמעתי את עצמי עונה לעצמי
בקול רם " מה עצור, איפה אני, מי זה מדבר אליי".?
פתאום נשמע קול צעקה בערבית, פתח המערה נפתח לרגע, אור בוהק נכנס
פנימה, משהו נכנס פנימה עם גלימה לבנה ושוב פתח המערה נסגר.
"מי אתה " אני מאד רוצה לצאת מפה" אמרתי בתחינה.
הרגשתי משב רוח שחולף על פני , כנראה אותה דמות לבנה פשוט חלפה
והמשיכה במערה, הלבוש הלבן אפשר לי להתחקות אחריו, התחלתי ללכת אל המעוף הלבן
שהתגלה לי מידי פעם, כך המשכתי ללכת עוד דקה תמימה, לא יכולתי לראות מה קורה
בצדדים פשוט סמכתי על עצמי והחלטתי ללכת עם ההרגשה של הרגע ולעקוב אחרי הדמות.
קרן אור חצתה פתאום את פני המערה, הקרן פרצה מלמעלה כאילו מתוך
הבקיעים של הסלע, האור פשוט הציף וסנוור את עיני. האדם עם הגלימה הלבנה נעלם. אבל
עכשיו פתאום יכולתי לראות, המערה נפתחה לחלל אחד גדול, בחלקה הרחוק הייתה מדורה
שהאירה את סביבתה, ריח של קטורת מתקתק הסתלסל באוויר, האולם נראה הרבה יותר רחב
ממה שדמיינתי.
התקרבתי בצעדים איטיים לכיוון המדורה, "הסדיק " ישב בישיבה
מזרחית עם עיניים סגורות, נראה מודט. שוב הקול הפנימי שלי חזר והתעורר וכאילו נאמר
לי לשבת מולו, אך הפעם הרגשתי שהאינטואיציה שלי היא זו שלמעשה מדברת אלי, אני
מקשיב לה , זה ברור שהיא שלי, התובנה הזו הרגיעה אותי.
"כמה זמן לא שמעת את עצמך" ? אמר לפתע הסדיק בעגה ערבית
צפונית .
"למה אתה מתכוון" ?
"אל תשחק איתי רמי, אני יודע כל מה שעובר עליך אתה לא הראשון וגם
לא האחרון, המתעוררים באים אלי"
התשובה הייתה אצלי, זה ברור, משום מה השתאיתי עם מענה.
"הזנחתי אותו הרבה זמן" עניתי ונאנחתי מעט, הרגשתי שאני נחנק ודמעות החלו לרדת ללא הפסק.
" יופי, יופי בו נדבר
" אמר הסדיק ושתק
עברה דקה , ללא שיח, ראיתי את הסדיק מבעד למדורה, נראה כאילו מכין את
עצמו לקראת משפט חדש, הוא נשם נשימה גדולה ופקח את עיניו , הביט בי ישירות אל תוך
הראש.
"הקול הפנימי שלך, זה אתה, תמיד היית אתה"
"אני מרגיש ככה " עניתי , "רק לא יודע איך לגשת
אליו"
"המחשבות שלך הם רק עננים שמסתירים לך אותך, השכחה באה
במכוון, הרבה דורות וגלגולים אחורה, הכל מכוון לרגע אחד שימאס לך מתפישותיך ותיכנע, אבל אתה רמי
, לא נכנע , עכשיו זה הזמן , קרו אור שלי, תיכנע"
" אני מנסה להיכנע ולא מצליח " עניתי בשקט, ובאותה עוצמה
הרגשתי איך אני נמס, הרגש מעצים את עצמו מרגע לרגע, והדמעות זולגות, אני נכנע, אני
כנוע, אני זורם ללא קושי, לעולם, למחשבות, לכלל הקיום. בכי נמוך החל להישמע מתוכי, שקט, ערירי, בודד, תמיד בודד.
הסדיק קם ממקומו, הוא החל להתקרב אליי בהליכה איטית, הרגשתי אותו מחבק
אותי שוב, ידיו כיסו את פני, הוא נישק את ראשי, הוא ליטף את שערות ראשי, הרגשתי
נינוח , שליו כאילו "האני " שלי מקבל חיות ואין מרחק פיסי ביני לבינו,
אנחנו אחד, הכל אחד, אין הבדל, אין חומר , יש רק רוח מאחדת בנינו .
" אתה לוחם אור, יה - רמי, הכול בסדר, אתה תבוא אליי יום יום
לכאן למערה ואני אלמד אותך את הדרך שלך לחירות , שאתה כל כך משתוקק לה ".
" אני אהיה תלמיד שלך " ? שאלתי
"כן , יה רמי אתה התלמיד ואני הסדיק"
"עכשיו בוא נצא מהמערה חושך ואור כבר לא משנה, הכל פנימי"
הוא אחז בידי והוביל אותי לפתח המערה שנפתחה מעצמה, יצאתי החוצה,
אוויר קר נספג אלי, נשמתי מכל ראותיי ושמחתי.
"להתראות ירמי, כל יום ,
לפני השקיעה תבוא, ככה , תשעה ימים, יום אחרי יום"
המערה נסגרה על ציר פנימי שקשה היה לי לראות, הסדיק נעלם, והנה פתאום הגיע
המלאך התורן עם הגלימה הלבנה, הוא חייך, דיבר בשפה שאני לא מבין, למרות זאת הבנתי
אותו.
"בו אחרי " הוא אמר
אור קלוש של קרני שמש אחרונים עוד ריצדו באוויר, הלכתי אחרי האיש
בלבן, הג'יפ שלי חנה בדיוק במקום אותו עזבתי. עגלה מחוברת ומלאה בכל טוב לקראת
הכנת הגינה שלי לעבודה למחרת היום. "הלבן" , כך קראתי לו כמו שהוא בא
הוא גם נעלם, האמת היא כבר לא ממש התרגשתי, כאילו הבנתי משהו אחר שהחל לאט להתגלות יותר ויותר לי בימים הבאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה