פרק (2) המעבר הסודי או ההתעוררות

 

רזיתי לגמרי והיה לי טוב עם זה, היכולת להסתפק רק במה שיש גרמה לי לחשוב כל יום מחדש על תזונה בת קיימא, כזו שמקיימת אותי. "רוח מדבר", היה שמה האמיתי של חברה שהכרתי כמה חודשים קודם היא הפנתה את תשומת ליבי, שכמעט הכול ניתן לגדל בגינת ירק פרטית, היא הסבירה שלא צריך להיות תלוי כמעט בכלום.

"רוח מדבר", הייתה אשה ייחודית בנוף הגלילי הסבוך, יכולתי למצוא אותה כמעט בכל מקום שחיפשתי תשובה. רוח היתה בת אנוש אקזוטית ומופלאה. היא נהגה להסתובב  באזור היער הצמוד לביתי ובישובים הסמוכים. משהו סיפר לי שהיא חיה בטיפי-אוהל אינדיאני פרטי משלה, אף אחד לא ממש ידע להגיד מהו המיקום המדויק של האוהל האינדיאני שלה. 

בוקר אחד היא פשוט נקרתה בדרכי מלטפת את גיבור הכלב שלי ומדברת אתו כאילו הבינה את שפתו.

"אתה החדש פה" ? 

"כן, אמרתי, אני רמי". 

" אני "רוח מדבר", נתראה" היא אמרה, חייכה, השפילה מבטה והמשיכה בהליכה קלה על השביל היא הייתה יחפה, תמיד יחפה.

רוח הייתה נמוכת קומה, גופה מעוצב להפליא, היא תמיד לבשה שמלה פרחונית, ראשה היה מכוסה תדיר במעין שאל לבן דקיק וריחני, שיער לבן ארוך ומתולתל בצבץ ופרץ החוצה מבודר מהרוח, פניה היו מיוחדים, שזופה כמעט חומה, קמטים מעטים עיטרו את המצח  כמו גם את צידי עיניה ושיפולי לחייה הזקורים, עיניה היו בצבע דבש. קשה היה להביט לתוכן, המבט היה חזק ביותר ונראה שתמיד ברק מרצד בעיניה המוארות, הבנה עמוקה כלשהי, שלא הבנתי את פשרה בזמן הזה.

אני לא יודע אם היא הייתה קוסמת או מכשפה אבל בכל פגישה איתה משהו חדש קרה אצלי בתודעה. בפגישות איתה היא שתקה ובעיקר הקשיבה והפנימה כמעט כל מילה שאמרתי, היא תמיד חיכתה בסבלנות שאסיים את דבריי ואז בנימה אופיינית, מחייכת מעט מבהירה בכמה משפטים מסכמת ומסמנת לי את הדרך. 

"רמי, אתה בדרך, אתה יותר קרוב ממה שאתה חושב", היא אמרה בשקט והפנתה את מבטה לקבוצת עצי הזית . 

"על איזה דרך, את מדברת" ? שאלתי, מנסה לגרות את דמיונה בלהשיב לי. 

"רמי, אני בתוך היער רוב הזמן, יש לי שיחות עם כל הנשמות, העצים, האבנים והחיות, הם מספרים לי את הסיפור שלהם, עץ עבות אחד ליד הנחל סיפר לי באריכות על ההתקדמות שלך, אל תשאל יותר".

היא הסתובבה ועמדה ללכת, "רגע אמרתי, תני לי לחבק אותך "  היא כבר לא ממש שמעה, אולי לא רצתה, נעלמה בין העצים, חשבתי לעצמי מתי  ואיפה אפגוש בה שוב. 

חברתי את העגלה שרכשתי אל הג'יפ ויצאתי אל הכפר הערבי הקרוב לבצע את כלל הרכישות הרצויות לטובת גן הירק הפרטי שלי. הנה חשבתי כמו במטה קסם, אני לבד בדיוק כמו באגדה ובדמיון המועצם שצויר ברוחי בשנה שעברה- בקתה מעץ וטבע ובדד. עדיין מכרסמת ההכרה שמשהו נוסף עומד וקורה ומהו הצעד הבא בפאזל? חשבתי.

לעזאזל אין רגע דל, ( המילה לעזאזל תשתנה ללא היכר בפרקים הבאים אני מבטיח...),המשכתי עם הרכב ובכניסה לכפר שמעתי את הקול הבא בתוכי.

"מתוך מוקשה 3 "  "לא מספיק שתתעורר התשוקה לשינוי, חייבת  התעוררות מלאה- התעוררות שתשתנה ל- "אי- שניות", צריך לחשוב על זה, זה היה בתודעתי אבל לא עמוק כל כך. לא פחדתי ששמעתי את הקול הפנימי הוא היה טוב ומלא בחמלה, האמנתי לו.

קניתי צנרת מתאימה, שלשה מתקני גידול מעץ יפה, ברזים, בקר מים ודשן, כלי עבודה ובעיקר מוטיבציה לעבודה. נביל המוכר שהכיר אותי, הכניס עוד כמה הפתעות, שאבין את טיבם מאוחר יותר.  נביל הגדול כולם קוראים לו, מנהל המשתלה,  גבר גבה קומה, שיער קצר, אף ארוך ומחודד, ושפם כמו של פרדי מרקורי, הוא היה כוכב בעיני, כריזמטי וממגנט.

" ירמי" אמר לי, מתי תביא אשה מתחיל להיות לך מבט בודד " ?

לא עניתי, האמת זה עשה אותי מעט עצוב.

" אינשאללה השנה" עניתי בלחש.

"אתה מלך, אתה כל אחת תלך אתך אפילו הצעירות ירמי" אמר נביל עם חיוך מבויש

" וואלה אני אתך ינביל השנה אינשאללה " עניתי, והתכוננתי לצאת

" רגע ירמי אני רואה משהו בעיניים שלך, אתה צריך משהו מיוחד, הנה  פלפון של "סעיד הסדיק", לך אליו בבקשה, הוא יעזור לך",  עיניו השתנו והפכו רציניות.

" מי זה , מה הוא עושה" ? שאלתי

" אל תשאל בבקשה, לך" הוא ענה באסרטיביות, כמעת פקד עליי, והפנה את מבטו במתכוון לילד ששאל לגבי מוצר רכישה כלשהו.

הודיתי לו בהרכנת ראש קלה, לזה הוא כבר לא שם לב, יצאתי אל הטנדר.

שש בערב חודש אוגוסט, השמש עדיין מכה עם קרניה החזקות, אבל נראה לכאורה שמאבדת לרגעים את כוחה ללא התנגדות כאילו כך צריך- פעם לחמם ופעם לקרר. נהניתי מהמחשבה, הרגשתי שאני מתחיל להתקדם לאן שהוא, לא ידעתי לאן. 

התחלתי בנסיעה, ובהחלטה של רגע עצרתי את האוטו בצד הדרך והתקשרתי ל"סדיק".

" הלו שלום "

" איווה, מי אתה"?

"שמי רמי אני מבקש לדבר עם "סעיד הסדיק" דברתי בנימוס

" מי שלח אותך" , שאל קול עמוק הצדו השני של הקו.

"וואלה , נביל" עניתי באותה עגה

" מתי אתה רוצה לבוא"? שאל האדם מהקו השני

" אתה הסדיק "? שאלתי

" בלי שאלות חביבי , עוד עשר דקות תבוא, שולח לך מיקום" אמר במבטא ערבי בולט

המתנתי לרגע, לא עניתי.

"לפגוש את הסדיק לא חושבים מהראש" אמר במתינות ובקול נעים הבחור מהצד השני של הקו.  

"מאה אחוז" עניתי "אני בדרך"

הטלפון נטרק מצידו השני של הקו. תוכנת הג'יפיאס ניתבה אותי החוצה מהכפר, לעבר דרך כורכר מתפטלת מתוך הכפר מטה אל היער, בסופה נעמד הג'יפ אל מול החורש העבות  שם עמדה בקתה בודדה, אור דהוי נראה בפתח הבית. עצרתי לפני השער, יצאתי מהרכב והלכתי לקראת דלת הכניסה, מוסיקה קלאסית נשמעה בשקט בתוך הבית.

דפקתי קלות, חיכיתי מעט בחוץ ללא מענה, דפקתי שוב וגם הפעם חיכיתי כדקה לערך וללא מענה.

החלטתי לעשות סיבוב סביב הבית, לעיתים אנשים נמצאים בחצר ולא שומעים.

הפניתי את מבטי לקראת הירידה במדרגות לפתע עמד לפניי איש עם גלימה לבנה, שרשראות רבות על צווארו, מיני חרוזים בצבעים שונים, שיער שחור מרוח לאחור על גבו, כאילו מוחזק בקוקו, זקן עבות ולבן ירד עד למרכז החזה שלו, עיניו בוהקות, כאילו מוארות

" אתה רמי"? , שאל בקול עבה.

" כן" אמרתי ונבהלתי"

" בוא אחריי, אל תדאג" הוא חייך חיוך צדדי, מרגיע, האמנתי לו והלכתי אחריו בדרך הצדדית היוצאת מהבקתה אל היער.

השמש הפכה את צבעיה לצבעי כתום אדום בוהק היורד לו באופק, מתחמק, עדיין מסנוור כאילו מכוונת לך את הלב והמודעות לחשיכה. הדרך הצדדית הפכה לצרה ונראה שאנו נכנסים אל היער, ואכן היער הקיף וסגר אותנו לאט לאט, עד שקרני השמש כבר לא ממש הגיעו, שררה חשכה מוחלטת.

לפתע נעצר האיש בלבן, הוא הסתובב אליי ואמר , "מכאן אתה לבד".

הוא החל ללכת מהכיוון שבאנו, " רגע " , " מה לבד , מה אני עושה".

הוא לא ענה, נעמדתי במקום קפוא לרגע, זה כבר ממש מוזר , את הדרך אני זוכר, לא מסובך, אבל מה הוא רוצה ממני ומי משחק לי בראש, הרגשת חרדה קטנה בצבצה כאילו מנסה לצוץ ולייצר רצף מחשבות בלתי רצוני.

" רמי, שמעתי קול"

הפניתי את המבט לכיוון הקול, לא ראיתי דבר.

" רמי, כאן ממול תביט טוב"

מה קורה פה, מאיפה בוקע  הקול הזה ומגיע, התקרבתי קדימה והלכתי לכיוון עץ סמוך, נראה ששם הייתה תנועה.

פתאום קלטתי את הדמות, המדובר היה בגמד בגובה חצי מטר לערך, לבוש גלימה חומה, שערו ארוך ואפור, חגורה מדהימה כרוכה ובתוכה מבצבצת "שברייה" – סכין מעוגלת ערבית טיפוסית.

"אני סעיד הסדיק" הוא שתק ואני עדיין הייתי בהלם, לא האמנתי למראה עיני.

" שב ירמי" הוא אמר

התיישבתי על האדמה, כעת היינו באותו הגובה.

הוא הסתכל בעיני, העיניים היו שקועות בתוך חורי העיניים מסביב נראו קמטים רבים המכסים את המבט העתיק יומין, הן נראו אפורות כך נדמה היה לי. המדובר על גמד זקן מאד, נראה לי שלפחות בשנות התשעים לחייו.

"רמי, חביבי"

"כן אדוני"

"אני סדיק , ככה תקרא לי " הוא אמר בשקט.

" חכה רגע"

הוא הסתובב לכיוון היער, פתאום מדורה נדלקה, כאילו הייתה מוכנה ומזומנת להידלק רק לכבודי.

" בוא לכאן", התרוממתי והלכתי לכיוון הסדיק, המדורה אחריו.

" בוא תתקרב, אל תתבייש, בני , קרן אור מבורכת שלי ".

התקרבתי, והסדיק התקרב אלי קרוב, חיבק אותי, ראשו נח בדיוק על בטני, חבקתי אותו בחזרה ולפתע הרגשתי שאני חולם, בחלום, רפוי, רגוע כאילו חום ידיו של הסדיק חברו אותי לתדר אהבה בלתי מוסבר. צורות גאומטריות עברו חלפו בראשי, התחלתי לשיר, הרגשתי שהשיר שבוקע ממני מושר במלואו על יד "הסדיק" וביחד איתי, לא הבנתי את המילים, אך הם היו בשפה מובנית לכולם, היו שם דמויות מהעבר שלי שכבר מתו לצד דמויות חדשות המברכות אותי, כאילו התרחבה לי פרספקטיבת התודעה לממדים אחרים, למצב בו ראיתי את כלל היקום, הרגשת עילוי, הכלה ואהבה מצרפית.

פקחתי את עיני שפשתי אותן מעט הסתכלתי קדימה מולי נגלתה דלת מאבן, על הדלת היה כתוב :  "אלאלפיתח אולסריו"- הפתח הסודי בעברית, הדלת המעוטרת נפתחה אלי באופן אוטומטי, כמו בסרטים. 

שפשפתי את עיני כלא מאמין, הסדיק לקח אותי בידו ונכנסנו יחד למערה.