הולך
אל הכלום, לשום מקום, משום מקום. עומד על האדמה הטובה, יחף,
פשוט, מרגיש איך גופי נעלם. אין בי תחושות גוף גם לא מחשבות, רק מתמזג,
מתחבר, מתערפל, מחובר למופשט האין סופי. אין בא ואין הולך בממלכת האושר והאהבה, רק
להיות, אני הווה.
פתחתי
את המקרר, הוצאתי בקבוק מים קרים, מזגתי לעצמי כוס מלאה. השעה הייתה ארבע וחצי אחר
הצהריים השמש תמרנה את היעלמותה, סימנים אחרונים של קרינת אור וחום מופלאים,
עדינים מלטפים. והכול כך לא מובן. ובדיוק באותה נשימת זמן התחיל להיות לי מעט קר, כמו תמיד.
לגמתי
את כוס המים בעודי יוצא אל החצר הצמודה לביתי ולחורש העבות, שעת בין הערביים, לא
כאן ולא שם. צעדתי עד קצה הגינה הבטתי אל דרך העפר המתמזגת עם החורש, המתעקלת
דרומה לאן , מי יודע לאן. ועכשיו כבר קשה היה לראות במדויק את המשך הסיפור שלי.
הרגשתי
איך היצר הרוחני שלי שוב ושוב משתוקק ומוביל לתחושה בזמן בה אני לגמרי לא מרגיש את
עצמי. האנרגיה שלי מתמזגת במלואה עם הקיום. אני מדמיין איך אני מקשר במוח גלים מצד
שמאל לימין, ומימין לשמאל, איך הגלים מתערבבים, מתמזגים ומייצרים מציאות
חדשה שלא קשורה כלל לעולם הפיזי, הכול קורה בראשי. אין מציאות פיזית, הכול זו רק
תודעה פנימית, המובלת מהפנים אל החוץ, תעתיק מוחלט של הרצון האלוהי.
הצד
שמאלי מפרש והצד הימני שולח אותות "מהידע המוחלט –
המופשט" אליו הוא מתחבר בקלילות. לכאורה האני המקשר למופשט ממוקם
בימין. אבל זהו רק תעתוע , "העצמי" שהוא – "האני" תמיד ובהכרח
מוכל במעטפת אנרגטית המכילה את את מוח ימין ושמאל, שכן הכול מהכול מוכל
בעצמי ולאחריו "במופשט".
מזה
חמשה ימים שאני יוצא רק בשעות הערב מהבית, את רוב היום אני מקדיש
למדיטציה, הראש שלי הפך למכונה רכה, המסוגלת לכבוש ולייצר כמעט כל מציאות. בתוך כך
לא מרפה ממני ההרגשה ש"התעוררות" מלאה רק מתרחבת, והגבולות אל
"המופשט" "ומהמופשט" רק מתעצמות, אין סוף להבנה.
יש לי לאן ללכת, לאן למדוט, חייכתי ואהבתי.
בעודי
מנסה להבין שוב את המופשט עלתה תמונת מציאות חדשה, מתעתעת שחשוב שאציין אותה שכן
היא מהווה אבן דרך בחיבורים לאנרגיית השורש לכל "מתעורר", כך היה :
"הוצאתי
לחם מהפריזר, ועשיתי לי טוסט, מרחתי חמאה וריבת תפוזים על הלחם המושחם למחצה, ומה
שנשאר בכפית ליקקתי. עלתה בי תחושת מתיקות משובחת שממצה את החך לרגע.
שתיתי
קפה בעודי צופה מהחלון על הגשם המלטף את היקום אשר מחוץ לביתי בו אני רק
מוכל.
והנה
עלתה בי תמונת מציאות חליפית, כאילו שאני צופה בעצמי מזמן עתיד. ובדיוק לאותה
סיטואציית חיים. והנה התחלפה התודעה – "הדלת הראשית נפתחת, "הסדיק"
נכנס אל הבית מלווה בחמשה מלאכים עם גלימות לבנות. אני מוצא את עצמי צועד באיטיות
בצעדי ריקוד לא ברורים, לאמצע החדר, הם מקיפים אותי מסמנים אותי, מזיזים ידיהם
למטה ולמעלה תוך כדי שהם הולכים מסביבי באיטיות, ואני ממוקם במרכז המעגל, התדר
מדבר אליי ואני שומע בת קול " למופשט כוון, בו תבחר."
חזרתי למציאות הפיזית המוכרת, נבהלתי מעט מעוצמת הצלילה
וההתרגשות הנלוות. יצאתי שוב החוצה אל הגינה הצמודה לביתי. הגשם ירד
עליי בעדינות, נתתי לטיפות הקרירות ללטף את ראשי, נרגעתי מעט, הרגשתי את עצמי דרך
עצמי זה הרגיש מיוחד כאילו עיני נדלקו בתובנה עמוקה.
הדלקתי סיגריה והבטתי אל השמיים המלאים בכוכבים אין סוף,
המרחקים בלתי נתפשים, מאות אלפי שנות אור, ומי קבע בכלל שצריך לנוע במהירות האור
בכדי להיות שם או להתקרב דיו? פתאום תפשתי אין "שם", יש רק
כאן , מהירות המחשבה מהירה ממהירות האור, עכשיו רק צריך
לדעת איך ולאן מכוונים את המחשבה המודעת לעצמה ומתכווננת מהווייתה- אל
"העצמי". נראה לי שעליתי פה על משהו, אלוהים, מדבר אליי שוב.
"העצמי הוא האחד היחיד. כשהוא
מוגבל, זהו האגו. כשהוא בלתי-מוגבל, הוא אינסופי. הוא המציאות." "רמהנה מהראישי"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה