פרק (10) המדורה

 

זהו היום החמישי בו אני ממתין למעיין. הרגשתי חוסר נינוחות תהומית מההמתנה המבוקרת, אשר גרמה לי לחוסר איזון פיזי. חסרה הייתה לי הישות המציאותית שלה ליידי. בעבר התרגלתי להיות לבד, אך עדיין משהו היה תקוע שם, מהותי כך הרגשתי. 

באותו לילה התעוררתי לקול רעש מוזר שהתחבר לי לחלום, פקחתי את עיני, הרעש היה עמום, לכאורה קוראת לי בת קול אל מחוץ אל הבית. ככל שהתמקדתי ברעש, נראה היה שהאוושה לא מפסיקה, גולשת בעדינות בתוך דומיית הלילה, לא באמת רוצה להפריע, ועדיין מפרה את השלווה.

גיבור התעורר, לא נבח משום מה. הזנב שלו קשקש, ושקשק כאילו מחכה לבעליו שחזרו מיום העבודה.

זרקתי עלי את הקפוצ'ון, קמתי מהמיטה, עברתי דרך המטבח, היישר לדלת הכניסה. הדלת  הייתה פתוחה במקצת, עברה בי רעדה קלה בעורף, ובכל זאת פתחתי את הדלת לרווחה.

בגינת הבית מתחת לעץ הזית העתיק יומין, דלקה מדורה קטנה, אני לא חולם, זה אמיתי, ממש מולי, שפשפתי את עיני ופקחתי אותן שוב. המדורה דלקה שם, בוהקת. התקרבתי אל האש בצעדים איטיים, מישהי עם שיחר שחור ארוך  נוטה לאפור ישבה בישיבה מזרחית עם גבה אליי, היא הפנתה את מבטה לרגע, הספקתי לזהות עיניים חומות מנצנצות מולי, לא מביעות כלום. 

שניה אחר כך היא הפנתה את מבטה היישר לתוך "לב הלהבה". התקרבתי למדורה  בכדי לראות את פניה של האישה, היא הייתה מוכרת לי כאילו כבר נפגשנו, כל כך זרה ומסתורית האשה ואני מחפש את עיניה. ככל שהתקרבתי יכולתי לזהות דמות נוספת שוכבת לידה, על המחצלת, ראשו מונח על ברכי האשה. היא ליטפה אותו בעדינות רבה, ונראה שהם משוחחים בשקט, בשפה שלא יכולתי להבין.

ישבתי בקצה השני של המדורה, ארגנתי לעצמי מקום על האדמה הטובה, והבטתי אל בני הזוג מולי, עדיין שומרים על שתיקה, כאילו שתיקה תציל אותנו מהידוע זה מכבר.  גיבור ישב לידי בוהה באש, נראה שאינו שם לב לדמויות היושבות מהצד השני של המדורה, כאילו לא מבחין, המוזר הוא שבסיטואציות מהסוג הזה הייתי מצפה שהכלב ירחרח ויבדוק את הזרים, אלא שזה ישב ליידי ובהה בלהבות המדורה.

לאחר כמה דקות של שקט מוחלט, שהסתבר כשקט מובנה ומדויק בתוך ההיכרות המוזרה שלנו, היא קמה ממקומה ובזמזום חרישי שהשמיעה, כמו לחישה, החלה לנוע במרחב בקצב של ריקוד מהפנט, גופה נע לכל עבר הידיים התעקלו בחושניות למעלה, למטה, ולצדדים, נעו בעקבות הזמזום שהפך לשירה שמאנית מיוחדת ושוב בשפה שלא הכרתי. 

היא החלה לנוע לאט, ובעדינות הגבירה את הקצב, מכינה את הקרקע לקתרזיס. הריקוד הפך לסוער יותר ויותר מעין אקסטזה פראית, גופה נע באופן חושני, קשה היה לעקוב בעיניים לאן היא עפה, בשלב מסוים נראה היה לי שהיא בכלל רוח רפאים. 

בתוך כך, היא אט אט החלה להוריד את שמלתה הפרחונית. את הצעיף האפור שלה  היא זרקה לתוך האש. וכמו במעוף היא התקרבה אליי, עד כדי כך שיכולתי להריח ריח של בושם לימוני מדיף ממנה.  

הפניתי את מבטי לימין גיבור כבר לא היה שם. הפניתי את המבט לאחור, ראיתי את כלבי  ואת הזר ששכב קודם מתרחקים בהליכה איטית, גבו של הגבר היה מופנה אליי כך שלא ממש יכולתי לראות אם אני מכיר אותו.  נראה היה  שיש לו היכרות מוקדמת עם כלבי הם צעדו כמו חברים וותיקים,  דקה  אחר כך הם כבר היו בתוך החורש העבות. מפנים לנו את  המקום למפגש המיוחד הזה.

המדורה החלה להידלק ולפצפץ את העצים, האווירה הייתה מחשמלת וברגע המיוחד הזה בא היה לי לשמוע בלוז ישן, עצוב , מתקתק שיחבר אותי להווייה המוזרה כל כך בפתח ביתי. 

היא התקרבה אלי יותר ויותר , עירומה כביום היולדה, המדובר באשה מנוסה ובקיאה ברזי הריקוד וההתערטלות, גופה היה מעוצב , מיוחד וסקסי, רגליה ארוכות, שזופות, ידיה עדינות למראה, נעות בתנועות ריקוד מזרחי- הודי ייחודי, הכתפיים היו שמוטות מעט, ראשה מופנה מעלה, שיערה השחור מתנופף ברוח, צווארה נראה צבוע בלבן גם חלק מפניה. שדיה נפולים מעט אם כי עדיין המראה זקור עומד וניצב, השירה הפכה להיות חזקה יותר ויותר, התמכרתי בחופשיות מלאה למראה.

 הכול פה מוזר, גם הלילה הזה , אותי כבר זה לא מפתיע. בחורש הזה קרו קסמים בשנה האחרונה.

היא נעצרה ונעמדה מולי, ערוותה העדינה קרובה אליי, יכולתי לחוש בקצה זקני את הפלומה העדינה המעוצבת כמשולש שווה שוקיים בדיוק רב כאשר הקודקוד מופנה במעלה בטנה. מה היא בעצם רצתה להביע.

 פתאום נזכרתי בבהירות רבה מאיפה אני מכיר אותה. באחד הגלגולים הקודמים שלי הייתי נפח המכין חרבות וסכינים לקרבות רחוב, מקצוע שלמדתי מאבי, ומסבי לפניו,  גרנו בעיירה קטנה ליד לונדון, היא הייתה אשתו הראשונה והצעירה של הדוכס ששלט באזור באותה תקופה.  זכורה לי תמונה שלה עוברת עם פמליית רבי מעלה ממש בסמוך לבית המלאכה, היא נעצרה ליידי מרימה את ההינומה ושואלת לשמי. תמונת מציאות נוספת פתאום עלתה בדיוק מאותה תקופה בה אנו מתנים מעשה אהבה בבית עץ קטן באמצע היער העבות. האח דלק בעוז כשהיא עלתה וירדה ממני אל תוך עולם לא ברור, מנותק משהו, קתרינה היה שמה. 

הרגשתי איך שהיא מלטפת את שיער ראשי, בעדינות רכה. נכנעתי לתהליך וזרמתי עם הבלתי נודע, היא החלה לנוע בתוך פני מחפשת את הקרבה והמגע שלי. המדורה דלקה בשיא אונה השירה שלה נדמה, וממבט מהיר הצלחתי לזהות אנשים עם גלימות לבנות מתקרבים למדורה. זה לא היה חלום, יכולתי לחוש בתוכי שלאט אני מתקרב לעצמי, תמיד מבפנים החוצה, הקרבה הזו ל"אני" השתלטה עליי ובתוכה ניסים ונפלאות המחוברים לנימי נשמתי ולתיקון שאני אמור לבצע בחיים הללו.

היא לחשה לי באוזן, "כל העולמות , כל מחשבה שלי ושלך מתקיימים בוא בעת בכל היקומים, שחרר אותי בבקשה"  קתרינה היתה מאותן נשמות וותיקות שבאות לבצע את התיקון האחרון, שלא תמיד ברור להן,  "שחרר אותי" היא אמרה , "אני כלואה בתוך הנפש ומחפשת מוצא, אין לי כוחות  יותר".

הדמויות עם הגלימות הלבנות התקדמו, והגיעו לצדו השני של המדורה, לא נבהלתי,  זה רק ליבה את היצר שלי לשחרר אותה, כאילו הדליק אותי בשנייה, הם החלו למחוא כפיים בקצב של עבדים בשדות הכותנה של המיסיסיפי, בלוז עתיק יומין הם נעמדו מצדו השני של המדורה, מביטים אל השמיים. 

לא התאפקתי, התנועות היו קצובות, מהירות משתנות בהתאם להרגשת התוגה החומלת שלי, נעצר, חוזר ונשנה, היא הפנתה את מבטה אלי וקרבה את פניה ובחושניות מלאה התנשקנו, הרגשתי את השחרור שלה קורה אט אט, התנועות הפכו למהירות יותר ויותר, מביעות לכאורה מעבר  של אקורד המוביל לאקורד חדש ומוכר, הסתכלתי אל השמיים וראיתי נצנוץ בהיר של כוכב נופל זה היה בדיוק המסר,  הסיום הכול כך מתבקש, כל כך יצרי ומשחרר. 

היא נעלמה. ואני נפלתי על האדמה, מרוקן, חסר כוחות, המדורה דלקה,  שקט ובהירות החלו לתפוש מקום, היא כבר לא הייתה גם לא הצעיף או השמלה נעלמו בדיוק כמו שבאו, מאז לא ראינו האחד את השנייה, כנראה מניחים שאולי בסיבוב הבא בחיים אחרים, במקום אחר...

גיבור יצא מהשיחים והתקרב אליי, מחפש מגע, ליטפתי את ראשו, הספקתי לראות בקצה הדרך את הזוג או שמא אולי רוחות רפאים, צועדים יד ביד אל האופק. הם הסתכלו אליי מחייכים כך לפחות חשבתי  מרחוק, לא היינו צריכים לדבר, השיח שלנו הוא בעיקר בראש. הייתי מלא בהכלה והכרת תודה שעשיתי את שלי, עוד נכונו לי מקרים נוספים בתוך ואל תוך המדורה....

כיביתי את האש עם צינור מים, נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת מאחוריי, דמדומי בוקר החלו לייצר אנרגיות חדשות של בוקר יום חדש.

נכנסתי אל המקלחת, החמה הטובה, הודיתי לאלוהים על ההזדמנות להיות בעולמות לא צפויים.

"יום עובר, אני לא מבין.

מה הוא אומר?

יום עובר

מה הוא אומר?

מה הוא...?

יום עובר, הוא נאמן

זמן ומרחב - אותו הדבר

טבוע, תמוה, מוכל בתוכו

מכאן - אני כאן. מכאן מתעורר...

מכאן מסתנוור, מכאן מתרגל, מכאן מתמלא

עוד יום עובר, אין הוא עובר!

כאן, עכשיו, איתי מתרחב

מכאן כבר אין הזמן - מוכל, מוזן, מוכר, עמום מטריד, מעיר. אתה הניצוץ, אתה הניצוץ

את זה הוא אומר, היום שעובר.

יום מונח אפרקדן

אל המחר?! בכלל אין מחר

גם אין אתמול, עכשיו הוא הזמן!

יום הוא יום של הארה

מכאן, אני כאן

מכאן מתעורר, מכאן מסתנוור

מכאן מתרגל.