פרק (11) כלי מרכבה

המכה הייתה חזקה ומידית. התערפלתי לשנייה ונפלתי מיד ובעצמה על הקרקע הבוצית. הקור חדר אלי לעצמות, הרגשתי שהגוף שלי לא מצליח לשמור על חום גוף, המחשבות סחררו אותי. לאט לאט הרגשתי איך אני מתעלף, מנסה לשמור על ההכרה ולא ממש מצליח. דממה ונינוחות ירדו על תודעתי הנדהמת, הנרדמת.

לאחר כמה דקות התעוררתי, לא הבנתי איפה אני, לא יכולתי לזוז, בקושי רב  הרמתי את הראש מעל האדמה הקפואה, גיבור ליקק אותי בפנים, התחממתי מעט מהרוק, ההכרה החלה לחזור אליי לאט לאט.

הפה שלי היה מלא בבוץ, גיבור ליקק את פי והוציא את גושי הבוץ שכמעט חנקו אותי, השתעלתי והיה לי טעם של דם מהפה.  גשם קל החל לרדת, הפניתי את המבט מעלה בקושי רב פתחתי את הפה, מנסה ללקט את מעט הטיפות שנכנסו לפי. חשבתי שראיתי את חלקה העליון של מרכבה מוזהבת בזוהר.

הייתי פשוט מאובן. הכלב האמיץ פשוט שכב עליי מנסה להגן עליי מפני הגשם, ההכרה חזרה ולאחריה התודעה המלכה חזרה אליי, והנה מחשבה חולפת, הבנתי שעשיתי תאונה.  לא יכולתי לזכור מה היה האירוע שבגינו אני שוכב חסר תזוזה.

התעלפתי שוב, לא ממש יכולתי לעשות עם זה כלום, הרגשתי איך בא לי לוותר על הכול ופשוט לשקוע לתוך המוות שנראה קרוב יותר מכל דבר אחר. ולמרות זאת משהו עצר אותי מלוותר.

התעוררתי לקולות נביחה של כלבי, פקחתי את העניים, פנסי "כלי המרכבה" הדמיונית שלי דלקו. הורדתי את הראש אל האדמה, מוותר, דמעה ירדה לי על לחיי, הרגשתי בפנים שאולי יש תקווה ואיך הכול אולי יחזור אליי. אורות לבנים שירדו מלמעלה, מהמרכבה פגעו בי, הרגשתי איך מרפאים אותי, כמו בניתוח רק ערני ורדום חלקית באותה מידה. 

פוטונים של אור מרצדים בי, ממששים, מהפנטים, ומחטים כל מקום פגוע בגוף, אט אט הרגשתי את עצמי חוזר לעצמו והפעם חזק, ברור, אוטנטי, נחוש, ומלא. קמתי ממקומי כאילו כלום לא קרה וצעדתי אל המרכבה, נכנסתי פנימה לכלי שנראה כמו ספינת חלל.

 ישבתי בישיבה מזרחית טיפוסית, הרגשתי את עצמי בריא וחיוני. הורדתי בעדינות את הראש לאחור, עצמתי עיניים, נשמתי שלוש נשימות ארוכות. והנה תמונת מציאות חליפית נגלתה לי במלוא הבהירות, מדבר צחיח, דיונות של חול צהובות, כתומות נפרשות לכל עבר. האופק האינסופי.

 ממולי נראתה שורת דקלים המעידים אולי על יישוב או כפר כלשהו. נעמדתי במקום ובהליכה רגועה יצאתי מכלי המרכבה, כאילו כלום לא קרה. התהלכתי בחופשיות בדרך המדברית. הכול דיבר אלי, האדמה, כל שיח פרח ואבן שעברו בדרכי, הבטתי בשמים הכחולים הם יצרו אצלי תחושת נינוחות ורגיעה קוסמית, הכול במקום, במדויק כפי שכיוונתי, כלל ההסתברויות קרסו ונוצרו, ועתה נוצרה המציאות- הכפר שבאופק.

התהלכתי במבוך של דיונות  הטבע נגלה לי במלוא עוצמתו. והנה פאתי העיירה הקטנה. צעדתי בצעדים נחושים המעידים על בטחון שלא ברור לי מהיכן שאבתי אותו. הראש מורם, אני חוזר לכפר שלי, מוזר שהמחשבה הזו חלפה בראשי.  

לפני נגלו בתים מדבריים, עגולים, מוזרים בצורתם. מעין יורטים המתקדמים בבנייתם, כפר עתיק מחד, ומאידך דיגיטאליות שכנה שם . ובתוך כך היה משהו מקודש באוויר, ריחות קטורת מכל עבר, מעין תחושה שאני בתוך סרט. אנשים עברו אותי, והביטו בי כלא מאמינים, נעצרו, הביטו שוב, חלקם אמר משהו בלחש מוזר , השפה לא הייתה ברורה אם כי מוכרת.  

נעצרתי, רגע אני מכיר את המקום בבירור אולי מחיים קודמים. 

"כלי המרכבה מפתיע במדויקות הטיסה, הוא תמיד ישלח אותך לבעיות לא פתורות של חיים קודמים,  להראות לך מה אספת בתוך רכיב התודעה שלך המתורגם למציאות ומה לטפל" ננוב הראשון.

לפתע נשמעה דהרת סוסים היישר לכיוון שלי, ובתוך כך שמעתי יותר ויותר את הקריאה שהתבררה כ- "ננוב,ננוב,ננוב"

שני פרשים צעירים  קפצו מסוסיהם. פתאום נזכרתי, הומאק וטינרס, האחים שלי. לא הספקתי להגיב וכבר הייתי שרוע על הרצפה, מקבל חיבוקים ונישוקים בכל הגוף. הם דברו בשפה שהבנתי , היא הייתה שונה מכל שפה ששמעתי, הבנתי אבל לא יכולתי לענות.

הם הביטו בעיניים כחולות זוהרות, "חזרת אחינו, כמו שהבטחת"...

"תמיד אתכם" עניתי. עברנו את שער הכניסה בהליכה איטית, הסוסים הלכו מאחור, קשורים לרצועה מעור שחורה, הלכתי במרכז כך שהומאק הלך מימיני וטינרס משמאל.

 מכול עבר נשמעו קולות , חלקם הגיע לצווחות עדינות , כנראה כך מביעים פה שמחה.

 "ננוב חזר, ננוב כאן". באותו רגע היה לי ברור שאני קשור במשפחה מכובדת, זה היה ברור שאני מוכר פה. 

הבטתי לרגע בעצמי, חייתי בשני עולמות, מחד הייתי חייב לחזור לכלי המרכבה ולחיים שלי בבקתה, ומאידך הייתה לי אפשרות  לראות בדיוק מהו הפצע אותו אני סוחב מחיים קודמים. החלטתי ללכת עד הסוף ולמצוא מהו זה שמעכב.

הבטתי בעצמי, בגדיי היו בדיוק כמו הבגדים של אחיי, חלוק עור, כמו גלימה של ימי הביניים, צבע אפור מטאלי, הכתפיים חשופות, כמו גם הצוואר, זרוע ימין חרוט היה האריה במלוא הדרו, קעקוע שאי אפשר להתעלם ממנו. לבשתי  שרוול שחור המעיד על היותי לוחם, מגפיים גבוהות מהודקות בשרוכים אדומים, השיער שלי היה ארוך, חלקו העליון של ראשי מגולח היה למשעי. המשכנו ללכת במעלה השוק הצפוף.

כעשרים מטר לערך מאיתנו זיהיתי אדם מרשים ביותר המחכה במעלה המדרגות של ארמון מרשים מבוץ אדום. האחים נפנפו לו בידם לשלום. 

הבנייה מסביב הייתה מודרנית מעין חיבור של טכנולוגיית בנייה מתקדמת רק שהאופנה והסטייל היו של אירופה של ימי הביניים.

ככל שהתקרבנו , הרגשתי תחושות של התרגשות בבטן, האיש נראה נראה לי כל כך מוכר. זה אבי האהוב ננוב הראשון, הוא חיבק אותי, בלי לדבר. הוא לא היה צריך הוא רק שידר

" אני זה רק אני

משמע אני התודעה

אני מוכל במופשט הטהור

המופשט הוא כלל ההסתברויות 

לפיכך

אני הכול"

משהו חיבר אותי שוב לחיי הקודמים, רצתי אל המרכבה , לא הבטתי לאחור, המרכבה כאילו חיכתה לי , עליתי וטסתי.

לא ברור לאן. מלמטה נופפו לי לשלום , בלי שיפוט רק אהבה. התעוררתי.