פרק 12 הרהורים על המים המכושפים

 

מעיין אמורה לחזור היום.  וזה היום
השביעי להמתנה המהולה ברגשות שלי. זו היא שנעלמה ביודעין איי שם במערה המקודשת. ובאשר לאנוכי, לא ישנתי לילה שלם והמחשבות שלי צפו לתוך צל של תרחישים אינסופיים אשר עשויים להתישם לאחר חזרתה.

יצאתי להליכת בוקר מהירה בכדי להרגיע את הריגוש המצטבר. הירידה לוואדי הייתה עדיין  מעט מסוכנת האדמה לגמרי רטובה, ומוצפת במים, בתוך כך נגלו אליי חלוקי נחל בגדלים ובצורות מעוגלות שונות, ברור שניתן היה להחליק ולכן הלכתי הליכה צידית ובזהירות יתר. הייתי מרוכז  בירידה התלולה ולא שם לב שבתחתית העמק יושבת לה דמות על "הסלע הגדול".

"הסלע הגדול" כך מעיין ואני קראנו לסלע שחצה את הנחל שלנו לשני יובלים, שהתמזגו מיד אחרי זרימתם לנחל המופשט.

נזכרתי שבאחד הימים של הקיץ האחרון, ירדנו אל המים. הגענו אל הגדה הדרומית היישר מול הסלע הגדול. הנחל זרם, בזרימה איטית ומתונה, השמש יקדה במרום, מרעיפה את חומה ללא רחמים. המים הצלולים קראו לי. הורדתי את הבגדים, נשארתי עם תחתונים וקפצתי ישירות אל המים הקרים. הגעתי בצלילה מהירה אל הסלע, תוך כדי שאגת קרב ילדותית. הבטתי אל הגדה לראות מה קורה עם מעיין, היא כנראה לא חיכתה ומיד קפצה אחריי, ושוב לא המתינה לי  וכבר טיפסה על הסלע, היא הייתה רטובה ועירומה מצאה לה את המיקום הטבעי בדיוק במרכז הסלע הגדול, המבט שלה מופנה אל השמיים, השיער הרטוב זרוק על כתפיה הענוגים שדיה בצבצו זקורים אל העולם.

הסתכלתי אליה. המבט שלה והישיבה המיוחדת נסבו לה מבט של אלה- אלת הנחל. קפצתי על הסלע התיישבתי לידה, והתחלנו להתלטף באיטיות, הרגשנו איך העולם נעצר, מאותם דקות שכל מה שיש זה מה שיש ולא צריך יותר לחשוב.  הורדתי לרגע את הראש, מרגיע את עצמי, עוצם את העיניים, בינתיים השדה הפרועה קפצה שוב אל המים משאירה משב של אדוות נחל עדינות, תוך כדי קריאה שנשמעה כמו "רמי אחרי".

הליכת הבוקר הייתה מלאה בהפתעות אשר כולן רצו כסרטים אצלי בראש. עוצמת הימים האחרונים הבהירה לי  שהצפייה יצרה אצלי תשוקה, ותשוקה בעיקרון שוות ערך לתעתוע . מחד היא מרגשת את עוצמת הנשימה הטבעית המקבלת קורטוב של ריגוש לא מרוסן, וזה כיף ונכון ומחכה למזור פיסיולוגי.  ומאידך התשוקה מייצרת בליל מחשבות אשר מתוכם מיוצרים אינסוף רגשות ותרחישים, מנותחים ומרוסקים, נבנים לאלפי חתיכות קטנות, ולא מאפשרים רגיעה אמיתית.

ובהקשר לכך, עבודה רוחנית ככל שתהיה רצינית, מבטאת מציאות פיזית למודעות ולעובדה שאנו לגמרי בני אנוש, כלומר חיים בדואליות של "אני" " והעולם". כוונתי היא שאולי יום חשוב שנזכור ולשנן את העובדה שהמיינד שלנו מייצר את התרחיש האובייקטי לתודעה האינסופיות שלנו, ללא מיינד, ישנה סבירות  שלא קיימת תודעה והפוך ללא תודעה אין משמעות למיינד.

אני סבור שתרחיש זה עד כמה שנשמע כאקסיומה מדעית מלומדת, הינה העדות היחידה לקיום התודעה. ההנחה היא שהתודעה מיד לאחר המוות הפיזי תעבור למרחב אינסופי, הינה בגדר ההערכה בלבד, ומעולם לא הוכח שישנו קיום נפרד של כלל התודעות בעבר הווה ועתיד.

ולכן אני מסיק מהעדר ההוכחה שהתודעה קיימת כל עוד אנו בחיים. נושמים, ומודעים לעולם הפיזי המשתקף דרך המחשבות , רגשות, פרספקטיבות ומה אחרי המוות, ובכן זו שאלה לסאוומי ולמאורעות הקרמה. 

בינתיים הגעתי אל המים, הזדקפתי, הרמתי את ראשי אל על, עוצם מעט את העיניים, נושם ומביט על טיבה של הרוח שלא פסקה מלהרעיף אהבה וחיבוק רוחי לצמרות עצי האקליפטוס האימתניים שעמדו שם מאז ומעולם.

"ואולי לא".  שמעתי את עצמי, "אתה שוב ושוב מתרסק אל תוך הרצון הבלתי נשלט להבין הכול או כמעט הכול בגדר השכל הישר. הרי הצירוף של ההיגיון והרציונל הינם תולדה של השכל האנושי אשר עליו נבנתה התרבות אשר עליה אנו משתיתים את תפיסות החיים שלנו.

אם לדוגמה התפיסה המדעית השוררת הייתה התהוות של רצף של חוקים פיסיקליים שונים מהקיים, הרי שכלל תפיסת המציאות שלנו הייתה משתנה. למעשה בכל שלב נתון הכול קיים וכל ההסתברויות נתונות, ההנחה שבחרנו כישות אנושית סובייקטיבית, תרחיש אחד אינו מעיד על הכלל. "

והנחל המשיך לרגוש ולקצוף אחרי הגשם האין סופי של הלילה, המאגרים התמלאו וכמויות המים זרמו בצהלה  גדולה, לאן , אף אחד לא ממש יודע. המים כמו מים מחפשים להם נתיבי תמרון אשר לעיתים יוצרים מעברים חדשים, ולעיתים תקועים בתוך שלוליות וביצות, אבל בסופו של דבר  תמיד ישאפו לזרם המרכזי.  

"המים מכושפים" עלתה בי שוב תהייה, אם האדם הינו הנחל אזי המים הינן המחשבות שלנו, כמו תמיד מחפשים פרושים ופרשנויות לכל תרחיש פיזי, כאשר המים זורמים לנתיבים חדשים כך התודעה שלנו גדלה ותפיסת המציאות בהתאם, וכאשר אנו תקועים אזי אנו לא מודעים לעצמי ומייצרים דואליות הפוכה. אנו צריכים תמיד אבל תמיד לחזור אל העצמי.

הסטתי את המבט, כי שמעתי משהו קורא בשמי,  על הסלע הגדול ישבה דמות, עיניה אל השמיים, הבנתי פתאום הכול, התחלתי לרוץ עברתי במרוצה את הגדה הדרומית, קפצתי אל המים.

גוף נוגע בגוף, תחושת המרחק פתאום התנקזה לחיבוק אין סופי היא כאן , איתי, היא חזרה אלי  ואולי לא?. צעדנו במעלה ההר בדיוק כמו אותו היום הנפלא הזה שהכרנו. יד ביד, אחוזים, משוטטים בתוך נתיבי החיים. מידי פעם מסתכלים האחד על השנייה, בוחנים , מה היה שם , מה נשאר.

"תודה על הכל , רמי"

"למה את מתכוונת אהובה" ? שאלתי

" יש עוד דרך לעבור"

"מה את אומרת , לא מבין ?

"אני מתארגנת לטיסה להודו "

"לא מבין" הבטתי בה , נעצרנו לרגע, החזרנו נשימות.

"את רצינית בזה "

"כן, יקירי, אפילו מאד, זו היתה ההמלצה של הסדיק".

היא החלה לצחוק, עניה התמלאו דמעות, הצחוק שלה הדביק אותי, חייכתי, נשמתי, צחקתי עד לב השמים, התפקעתי, והיא נסחפה אלי, היינו בתוך תדר של אהבה, עמוק. נשכבנו על האדמה, נצמדים, מתעטפים, נאהבים, רק שבאופן זמני, כך נראה. ושוב מהתל בי השד, כנראה יש עוד דרך לעבור.