פרק 13 פיירברג 7 תל אביב, או מתיישב ומת"

 

 

שבוע לאחר חזרתה של מעין, הבקתה שוב התמלאה שמחה, וצהלה, גיבור שוטט כמו מטורף בבית, מחפש בכל רגע נתון את מעין, מתנשף ומשתוקק למגע שלה, קורא קולות של כלב שמח. ונאחז בהווייה של חירות מוחלטת.

 וללא שהרגשנו שני גורי חתולים שחרחרים, הצטרפו אלינו ולאט ובזהירות הראויה. בתחילה הם רק הגיעו בפחד אל פתח הדלת שם חיכת להם מזון ומים, ולאט לאט נכנסו לביתנו והתקבלו בברכה, פינת הכניסה הפכה לאזור המגורים שלהם, ושם באורח פלא חיכה להם  אותו מזון ואותם המים הייחודיים רק להם.

יצאתי מחדר העבודה שלי, לבוש ליציאה, זוג ג'ינס ישן התפור בדיוק למידותי, חולצת רועים אמריקאית, צעיף חורף דקיק התיק החום והישן בידי .

"חתיך על ", אתה יודע נכון " ?

" לא ממש, ותודה שאת מזכירה לי" חייכתי בבושה, אני עדיין לא מצליח לקבל מחמאות ולהיות עם זה בסדר, תמיד מובך וחייב לענות משהו שלא קשור לעניין.

"מעין, אני נוסע"

"לאן אהובי" היא שאלה ? חייכה , מביטה בי בעיניה, לוגמת מכוס התה הריחנית.  

"לאן שתיקח אותי הרוח" חייכתי

"חייב להגיע לתל- אביב עוד היום, פגישת משקיעים שאני חייב להיות בה"

"חוזר היום" , היא שאלה.

" לא נראה לי, אשאר לישון אצל חבר, או אולי אקח חדר ללילה. 

" לך בשלום וחזור בשלום אני מחכה לך כאן". משהו בעיניה נראה פתאום מרוחק, כאילו נעלבה, או  שאולי מחביאה איזה סוד קטן שעדיין היא מנסה לפתור אותו, חשבתי לעצמי.

נשיקה , מהירה ,חיבוק חפוז, יצאתי מהבית, מביט לאחור, היא הביטה בי מבעד לדלת שאט אט  נסגרה.

"עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ברדיו שמעתי את  שלום חנוך שר את השיר "טיול ליפו" , כאילו מחכה לי בדרכי דרומה אל העיר הגדולה, התמזגתי אתו, עם המילים והמלודיה המופלאה, משהו צבת אותי והחזיר אותי לנערותי, איי שם בשנות השמונים.

השיר נגמר, עצרתי לרגע את הרכב לפני הפניה לכביש הראשי, ועברתי לשמוע את פודקאסט האהוב עלי- "העת העתיקה הסיפור האחר" , דן ביטון המנחה, מייצר ללא הרף כמות בלתי נדלת של חומרים היסטוריים המסופרים באופן ייחודי.

הפעם הוא הזמין חבר שלו, שסיפר סיפור מוזר, על כך שבאחד הימים לפני שיצא לעבודתו, הרגיש בחילה קלה, שגרמה לצאת רגע את הפרגולה החיצונית של הבית לשאוף אוויר, הוא סיפר שהוא ישב על הכורסה רגע לנוח, עיניו נעצמו, כאילו מנסה עם המחשבות לגרש את הבחילה. אלא כשפקח את עיניו הוא מוצא עצמו במקום פיזי אחר, כאילו מימד משתנה, הוא ממשיך לספר את הסיפור בשקט מופתי, ואני  פתאום מרגיש שאני חייב לעצור את האוטו, כי בחילה אחזה בי, נעצרתי בצד הדרך על כביש החוף, ימינה ממני השתרע הים הגדול. יצאתי החוצה ממכוניתי, והתחלתי ללכת לכיוון הים,  שאפתי את האוויר הקריר, ישירות לתוכי, עצמתי לרגע את עיני, וכשפקחתי אותם בחזרה , זה כבר היה עולם אחר , בדיוק כמו החבר של ביטון מהפודקאסט.

 חלק א'

אני עטוף בשמיכה המחממת ומנחמת במידת העונג הרצויה. 

תחושת מלנכוליה קלילה של חורף תוקפת אותי, אני מפנים ומסתגל בעודי יושב בניחותא על כיסא מול דלת הזכוכית הבהירה, עיני סגורות.

לאט ובעדינות אני חוזר לספור נשימות בתוך מדיטציית הבוקר. מכניס אוויר, ומוציא אוויר, על אוזניי מושמות אוזניות אטומות החיצון לא קיים מבחינתי. 

אני מקשיב לקול צלילי שטיח הקלידים החוזר על עצמו תכופות, אותה מלודיה, הופכת לרעש לבן, תשומת ליבי לרכשי אוזניי, והמלודיה מגיעה שוב בעדינות.

לפרקים קרן שמש של בוקר, פוטון דקיק ומהיר, ממוקד, ייחודי, מרגיע ויעיל פוגע בפניי, מעביר היישר לתוך מוחי גלי אור המרדצים בתוך תודעתי. 

הגלים מייצרים תנועה לרוחב ולאורך, כמו רוח פרצים שנרגעת והופכת משב לנעים, אשר נעה ממוח שמאל לימין ומימין לשמאל.  ושוב מחשבה חולפת, ועוד אחת ואני מוצא את עצמי צולל פנימה, מבין שעתה צריך לחזור לנשימה , אוויר פנימה והחוצה, ואני שוב כאן ועכשיו בהכרה מלאה.

תשומת הלב מביאה מודעות, והמודעות חוגגת ומדברת עם המינד ואז הרגשות, התשוקות, הכאבים, קורים ומשתנים וחוזר חלילה.

 ו"הכול מוכל בתוך הכול והכל אחד בתנועה מתמדת". הרגשתי איך העייפות גוברת עליי ואני נרדם.

חלק ב': 

ובמרחב השינה אין את הפעולה הכרוכה בתשומת הלב ועדיין מתרחשת תודעה- תודעת שינה.

אני מתעורר, או כך אני חושב מתודעת חלומי, אני מוצא את עצמי פוקח עיניים בבית שנראה שאני מכיר אבל לא זכור לי ממתיי.  מתוך השינה עיני מייצרות דמיון, אין לי אחיזה, אני מתחיל לקבע הרגשת חרדה, כאילו שאיבדתי שליטה.

אני לא מזהה את שלפניי, אני מנסה במלוא כוחי להבין מה קורה לי,  אט אט אני מזהה את חדרי ברחוב פיירברג  בתל אביב של שנת 1995.

הרגשתי שאני חייב לקום, אני פותח את דלת חדרי, ופונה למסדרון ומיד לאחריו למרחב הסלון. זה בדיוק אותו המקום, רק שהרהיטים שונו במקצת, אני מרגיש שזה ביתי ולא ברור לי באיזה קשר. לפתע נפתחת דלת הכניסה, עומדת לפניי בחורה צעירה בשנות העשרים המאוחרות שלה, היא נבהלת, אבל מיד מתעשתת.

"מי אתה" ? היא אמרה פעמיים ונרתעה לאחור, עיניים חומות בורקות מחרדה עצורה, היא נראתה גיבורה, הגיבורה של חיי כך הרגשתי, אני מאוהב פשוט בשנייה.

"אני ממש מצטער , אני לא ממש יודע, מצאתי את עצמי מתעורר כאן, סליחה, באמת סליחה".

"רמי", רגע אתה לא רמי," 

"כן", הנהנתי בראשי " איך את יודעת?" 

"אתה רמי הזקן", היא חייכה 

"אני לא צעיר , נכון " 

 היא נכנסה פנימה אל הדירה, צעדה ישירות לסלון ממוקדת במכתבה המלאה ספרים", היא פתחה מגירה והוציאה אלבום תמונות".

"בוא תשב לידי, רמי זקן"

הבטתי בה היא הייתה מאותן בחורות עם המבט הישראלי, החכם, המנוסה, היא הייתה גיבורת רחוב, התקרבתי אליה, מביט בה, פתאום אני מכיר.

"את ממש דומה לקרינה, זה כאילו שאני הזדקנתי ואת ממש לא "

"אני  קרינה ואני רק בדמיון שלך ירמי  " 

היא חייכה, עיניה החומות, התקהו במקצת עם השנים, היה לה חור קטנטן בקצה האף, היא הייתה מאותן נשים שאי אפשר להתחמק מהמבט שלהן" 

התקרבתי אליה, כפי שבקשה,  נתקלתי בשולחן, הרגשתי מכה מטורפת וכואבת ברגל שמאל, הפעם הייתי כבר ער לגמרי.

חלק ג': 

פקחתי את עיני, הפעם בבקתה שלי, הכול  נראה לי מוכר, זה הרי ביתי,  החלום הזה היה כל כך אמיתי,  אני אשכרה מטייל בזמן...

הסתתי את המבט ימינה, היא שכבה לידי, יפה , מכונסת בעצמה, עייפה מהמסע עם הסדיק, לחלוחית של דמעה נשארה, כאילו מזכירה את הסבל האינסופי שלנו, ליטפתי את פניה ולחשתי לה באוזן מילים חמות של אהבה. 

נרדמתי שוב הפעם מתוך תודעת החלום.

 אני צועד במעלה ההר בתוך הדרך המתפתלת והנה לפניי בקצה ההר הקסום  מופיע במלוא הדרו "הארמון הלא הוא משכנו של המופשט".

 משכנו של אדון הכול, המשכן שם נמצא ונעלם במהירות קוואנטית למקום אחר.

 אני ממשיך במעלה הדרך, במרבדי הדשא האינסופיים, הפרושים במרחב הנראה לעין, אני מרגיש שאני צריך לשבת תחת עץ תות ענק ממדים. אני מתיישב ומת.