העיר תל אביב בחורף, הייתה זרה עבורי, הרעש האינסופי של כלי הרכב, ההמולה ברחובות וכמות המכוניות ההיסטריות גרמו לי להבין שמקומי רק בטבע, השתוקקתי להיות שוב בבקתה, בשקט שלי עם בת הזוג שלי ובעלי החיים האהובים שלי. התעייפתי מהמרוץ האינסופי אחר האקזיט המיוחל ובעיקר מול ישיבות אינסופיות עם משקיעים המנסים למקסם את השקעתם על חשבון אחרים, החלטתי לסיים את האירוע כיו"ר האספה. בקשתי דיון מחודש והנחיתי את המנכל הצעיר להכין חומרים בהתאם לבקשות בעלי המניות בחברה.
עזבתי
את המשרד, עייף ורצוץ, הרחוב היה כמעט ריק, ענן גדול ושחור המבשר גשם כיסה את
העיר, הרגשתי מעין מלנכוליה קטנה בעיקר ללא חשק לכלום, צעדתי במעלה הרחוב אל המלון
הקטן הפונה לים. פקידה נחמדה בקבלה חייכה אליי, היא הכירה אותי מפעמים קודמות, זה
מלון שאני נוהג לישון בו בלילות שלי בתל אביב. חשבתי לעצמי תוך כדי העלייה במדרגות
שדי נמאס לי מהישבות האינסופיות הללו המערבבות כסף עם מדע, הרגשתי שאני צריך לסיים
את התפקיד הזה ולהתרכז בכתיבה ובמחקר בלבד, ובפנים עמוק אחזה בי רעדה קלה , איך
אסתדר כלכלית. נשמתי עמוק, ונזכרתי שאני פועל מבפנים החוצה ואין ממש חשש שלא אעמוד
בו.
נשכבתי
על המיטה עייף ותשוש, עוד לפני החלטתי לעשות פלפון קצר למעיין, הטלפון צלצל שלוש
צלצולים מענה אין, כנראה היא נרדמה, זה מתאים לה, שקעתי אף אני לתוך תנומה ארוכה בתוך
הלילה העירוני. זה היה לילה ללא חלומות.
הבוקר
הפציע, פתחתי את החלון אשר מופנה לכיוון הים, רוח קרירה חדרה פנימה, השארתי את
התריס פתוח וחשבתי על הים, איך הים תמיד יודע. לא יודע בדיוק מה הוא ידע, כאשר
תחושה פנימית עמוקה כזו שהתגנבה פנימה אל
תודעתי. שתיתי כוס קפה, בלובי והחלטתי לא לעבור במשרד ולנוע ישר צפונה.
לפעמים
כל מה שבא לך לעשות תוך כדי נסיעה זה פשוט כלום, אחזה בי מעין תחושת נים ולא נים
ברכב, הרכב נע בנונשלנטיות וכמעט ולא עצרתי בדרך, כאילו שכל הדרכים פתוחות בפני,
זו תחושה פנימית שכנראה יצרה מציאות או לא .
על
כל פנים, היערות בקרבת ביתי קבלו אותי בסבר פנים יפות, עליתי על שביל הכורכר
המוביל לביתי צהלת הכלב שלי היתה שונה , כאילו שהוא רוצה לספר לי משהו.
נכנסתי
פנימה הביתה, הבית היה מסודר להפליא, ומריח טוב. על אדן החלון הפונה מערבה, נראה
אגרטל חדש והפעם בתוכו מונח היה זר של לבנדר שמילא את הסלון בריח טבע שאני כל כך
אוהב. קראתי למעין היא לא ענתה, חשבתי
לעצמי שהיא בטח יצאה לטיול טבע ממושך, על כל פנים נכנסתי למטבח והרתחתי את המים,
ושם נגלה ברוב הדרו נייר צהוב בגודל של פנקס כיס, בכתב היד של מעיין.
"רמי
אהובי,
נסעתי
להודו, אתה בטח בהלם, אני מתכננת בדמיון את המסע הזה כבר כמה חודשים מאז שחזרתי
מהסדיק. לא הי לי אומץ לעזוב ולהיפרד מימך שוב, אני מרגישה שאני לא פיירית כלפיך ,
אבל בעיקר כלפי עצמי, יש לי עוד עבודה של ניקוי גדול, הכאב והבור אצלי לא נירפאו.
אתה נפלא ואהוב ומרתק כהרגלך, אבל אני לא יכולה יותר וחייבת למצוא את ההסבר לאי
הנוחות האינסופית הזאת שבאה והולכת...
אני
בארנצ'ולה , בהר הגדול, זה כאילו מהספורים שלך קרא לי, שם נמצאת התשובה שלי, אני
מקווה.
אל
תחפש אותי בשלב הזה.
אתקשר
בהקדם,
אהוב
ליבי
מעיין
"
התיישבתי לרגע , כי סחרחורת קטנה אחזה בי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה