פרק (5) מיקוד

 

בבוקר שלמחרת היום, התעוררתי מוקדם מהרגלי. הסתכלתי על השעון המעורר שלצידי השעה הייתה שש בבוקר, משהו/מישהו קרא לי החוצה.

חוויתי הרגשה שונה, מוזרה, לא מוכרת, התרגשות מיוחדת עוצמתית, כמו לפני הופעת רוק, דגדוג שמייצר רגישות בבטן המעידה על משהו שהולך לקרות. נכנסתי אל המקלחת הצנועה בביתי, הבטתי במראה, משהו במבט בעיניים שלי נראה לי אחרת, כאילו מישהו נטע בהם סוג של ניצוץ, דבר מה החל קורן מהם, נראו לי מוכרות ממקום אחר, קדום, ישן, מסתורי, אולי נולדה לה תודעה חדשה, חלפה במוחי הרגשה.

לכאורה העיניים מסמנות לי שאין גבולות בין המחשבות שלי לעצמי .יכולתי להבחין בפרטים קטנים, שולחן, כיסא, מיטה, אבל לא בקונטקסט של צורתם הפיזית, אלא כאילו הם נחים במרחב וירטואלי לא מוגדר, משל אבדו צורתם. לא היה מחסום, יכולתי לנגוע ברהיט כזה או אחר, התחושה הייתה כאילו אני נוגע באוויר.

גמעתי את הקפה השחור החם והנכון בדיוק לרגע הזמן הזה, ויצאתי החוצה עם הכלב שלי "גיבור" להליכת בוקר. לקחתי תרמיל קטן עם מים לשנינו, יצאתי מהבקתה.  יכולתי לראות באופק, ענני גשם מתקרבים, יכולתי לגמרי לדבר איתם ולהגיד להם לחכות לפני שהם מורידים מטר על ביתי הקטן. הם נענו לי וזרמו דרומה מתרחקים מנתיב הליכתי.

" הכול אחד, רמי", בת הקול הפנימי דברה איתי, " נכון, עניתי " יכולתי לחוש בדיוק את מה שעצמי מדבר איתי, לא הרגשתי מרחק, בן היכולת שלי לפענח את המציאות במסגרת של המחשבות שלי ובין היכולת להיות מחובר ל"אני" נשגב, מחובר.

ההרגשה הייתה שאין מרחב, ואין זמן, ואני מעופף על סילון אוויר, צף. השביל הצר, הפך לשביל רחב יותר, העצים, השיחים, האבנים, הטבע, מדברים אלי בשפה ייחודית שאין לי איך להסביר. זה לא מילים , זה כמו סימנים שעוברים ישירות לתודעה שלי, לא מייצרים מחשבה אלא פשוט ידיעה ברורה שאין עליה עוררין.

התחושה שתשומת הלב שלי או התודעה מתבייתת על תדר פנימי, משהו בי קרא לו "עצמי", אני מרגיש אותי עכשיו כאני! והאני הזה מתחיל לדבר אליי דרך מחשבות.  הוא עכשיו מנהל את זירת התודעה, הוא הנוכח , או שמא אקרא לא "אני". התחושה הייתה פנימית, עמוקה ולא עמוקה בדיוק באותה מידה. זה נשמע כמו "הארה" בה התפיסה לגבי מהות החיים השתנתה באופן מלא ומוחלט לידיעה חדשה פנימית חזקה בלתי מעורערת, חיוך רחב עלה בי, משהו נפתח שם בזירת הנוירונים והסינפסות, לכאורה נמצא הנתיב לעצמי.

אנסה להסביר דרך דוגמא: נסו לזהות תהליך מחשבתי, אשר במקום שנבין את המציאות ונפרש אותה דרך החושים שיבטאו רעיון חולף/מידי בתודעה שמייצר מחשבה נוספת היוצרת עם התקדמותה מציאות וירטואלית, נקרא לה  מציאות  כוזבת, שכן היא פרשנות ולא ידיעה. במקום זאת, נציג תודעה חליפית הנוצרת מלכתחילה, לא מהחושים, אלא מ"האני" הפנימי  אשר רצונו להשתלב בעולם הפיזי, המגיב ומנוהל אולי במציאות קוואנטית, שכן אינו נראה בעולם הפיזי, גם לא בתצפיות מדעיות מתקדמות.

(מחשבה הינה אנרגיה, האנרגיה הינה אוסף חלקיקים אלמנטריים המייצרים מהות בהתהוות),  החושים והמודע, באים רק בסיום תהליך ההתהוות. מעבים את תחושות הפרשנות ומייצרים את תודעת המציאות.

האני- שולט חשבתי לעצמי, התפקידים הוחלפו, האני מוביל את המחשבות ולא הפוך, וכך מייצר מחשבות עתידיות ומרגיש אותן כאן ועכשיו, חיבור עם המוחלט. למסוגלות הזאת אין זמן ומרחב ולכן התנועה היא לגמרי לכל הכיוונים.

הדרך התפתלה מטה אל הוואדי, גיבור הכלב שלי, שהיה לפני, רץ אל הנחל הזורם, משתכשך כולו מתגרה באדוות הזרימה הנעימה של המים הצלולים, בולע מים ומנער את ראשו לצדדים, מעיר את הדגים, כאילו שוקל האם להיכנס או לאו. הגעתי מיד אחריו מזיע מההליכה הורדתי את החולצה ונכנסתי אל המים הקרים, צורח את נשמתי מאושר, גיבור כאילו דיבר אלי דרך מבטו המתגלה כל זמן שהרים את ראשו המשתובב מהמים.

נערתי את ראשי, לגמרי לא מאמין לעוצמת החיות שהרגשתי והמתפוצצת מתוכי. זרזיפי מחשבה התגלו מידי פעם על תפיסת החיים של אתמול, טרום הכניסה למערה. דברתי עם העולם בדרכי טלפתיה וכל מה שבקשתי הרגשתי וקבלתי בו במקום, אבל רק לאחר דיוק.

יצאתי מהמים, התנגבתי עם החולצה, בהמשך הנחל, יכולתי לזהות במרחק קצר יחסית, כובע רחב שוליים של אשה סביר היה כך להניח, ככל שהתקדמתי, זיהיתי אשה שוכבת על מזרן יוגה, היא מיד הסתובבה, כנראה שמעה את גיבור, הסירה את משקפיה השחורים הגדולים, מיד זיהיתי .

"מעיין, היי איזו הפתעה"

"רמי, מה קורה התכוונתי להתקשר, לא ממש ידעתי מה להגיד, אתה יודע עברה תקופה " היא חייכה את החיוך המיוחד שלה המגלה זוג גומות מטריפות ומבט מלא בחיים.

" אני כאן, רמי,  ועכשיו לתקופה "

" לא מבין מה עם המשפחה" שאלתי מהוסס

" נפרדנו יריב ואני, אנחנו במשמורת משותפת".

" אז איפה את גרה וכמה זמן את כאן"?

" אני אצל אחותי בשבועיים האחרונים, לא רחוק, זכרתי שאתה כאן וחשבתי שזה הזמן שלנו להיפגש שוב, לא תיארתי שתבוא למקום המפגש, זוכר?".

" ברור שזוכר",  כיף לקבל מחמאה, אני בזיכרון שלה.

המחשבה לגמרי הגשימה את עצמה. הבוקר בשתיית הקפה חשבתי על מעיין המיוחדת הזו שפתאום נעלמה, חזרה לחייה בעיר, חיים אפרוריים המהולים בתודעות עבר, קושי משמעותי להתפתח. " הכל חסום" , היא פעם אמרה. 

זכרתי איך אהבתי אותה בלילות הבודדים שלי בבקתה, ייחלתי לזמן שנפגש שוב, הייתה לנו השראה מוחלטת יחד, הפעם נראה שהיא לגמרי מדברת ואני יכול להבין אותה כאן ועכשיו ללא מחשבות קודמות.

"ימים גנובים", קראנו להם, אני קראתי להם,  "גונבים סוסים יחד", משחקים עם הגורל, היה חשמל שם באוויר, חשמל הזורם בקצות הידיים ומעביר אנרגיה לכל דבר בו הוא נוגע. 

אבל, לעיתים לא צריך כלום, חוץ מלשהות בכאן ועכשיו ולא לפרש כלום, עמדנו האחד מול השנייה, ובפנימיות שלנו הבנו מה צריך לעשות עכשיו.

" מעיין, בואי נעלה אליי הביתה" , זה פרץ ממני  ללא שליטה , היישר דרך האני וללא מתווכים בדרך. זה הרגיש כל כך אותנטי, היא הביטה בי התרוממה לעמידה, היא התקרבה אליי ואמרה בלחש. " אתה בטוח?". הנהנתי בראשי להסכמה, עכשיו ברור.

התחבקנו בחיבוק ביישני שהפך הדוק מרגע לרגע. על שפת הנחל, ליטפתי את פניה, יכולתי לראות אצלה דמעות של שמחה מהולות בעצב מהעבר שנמוג.

גיבור רץ לפנינו מרחרח, מחפש עולמות חדשים , הלכנו אחד ליד השני, מחייכים, מתחבקים לפרקים, היא לא הפסיקה לחייך, היא הביטה בי, היא מאושרת וזה עשה לי כל כך טוב. מעיין והטבע שלי היו אחד.

לא היה צריך לדבר, החיבור שלנו היה מעבר למילים. הגענו אל הבקתה, עלינו  במדרגות הכניסה , פתחתי את דלת הסלון, האוויר זרם בחופשיות מבעד לחלון רוח מערבית זרמה ללא שליטה, ריח מהול של ים ויער.

היא הניחה בנון שלנטיות את התיק על הספה ויצאה לסיור ברחבי הבית.

"מעיין, כשאת יוצאת מהפתח האחורי, יש ברז קטן לטפטפת, תני לה פתיחה עדינה, אני בקפה "

" ברור ירמי, מה שתגיד".

בינתיים הרתחתי מים לקפה של בוקר, הוצאתי לנו מהמזווה, לחם כפרי דיי טרי, שרכשתי אמש סדרתי לנו במהירות ארוחת בוקר קלה, חמאה, ריבה, חתחתי לנו תפוח ירוק והוצאתי מעט דבש, קפה שחור מהביל ריחני נמזג לתוך כוסות זכוכית, רק מחכות לשפתיים ולתודעת בוקר.

" ארוחת בוקר למלכה" , הכרזתי מיד עם הגעתה .

"נו מה אומרת, היאה המקום בעינייך? שאלתי ולגמתי מעט מהקפה.

" יש מה לשפר, רמי , חסרה פה יד של אשה", היא חייכה וחטפה בידה חתיכת תפוח.

"מה איתך רמי , איך אתה מסתדר"?

" אני מאושר ורגוע, מצאתי את חיי, עכשיו שאת כאן, זה מושלם"

"שני זקנים נפגשים באמצע החיים, המבט שלך השתנה, משהו זוהר, מה זה "? שאלה

"הבנתי, פשוט פתאום הבנתי הכול"

"מה הבנת" ? היא שאלה ובחנה את עיני .

"הבנתי שאני זה  אני, משהו פנימי כזה , אין לי איך להסביר, פתאום התחלתי להבין את החיים, ממני קודם - פנימה, אחר כך החוצה וכל העולם הפך לברור, מוחלט ומדבר , אין לי איך להסביר "

היא התרוממה, בקשה להתקרב אליי , קמתי מהכסא, התחבקנו שוב, עוצמת חיבור של שני גופים המחפשים להתחבר ללא ליאות. הרגשתי איך הדמעות זורמות ממני, פתאום לא הייתי לבד.

פרק (4) הרבה תובנות ירדו לעולם בעת ההיא...

כשנה קודם, אי שם ברחבי המדבר, צלצל הפלפון שלי באופן מפתיע. הערב ההוא היה גשום במיוחד, רעשי ממטרים ורוחות עזות הגיעו ממערב, הביאו איתם תקווה לשינוי, כך הרגשתי, יאללה סימנים בואו אלי, אשרו לי את דרכי, בבקשה, חשבתי לעצמי.

 ישבתי בסמוך לשולחן העובדה שלי בוהה בטקסט מול המחשב, נצמד אל תנור החימום מחפש מעט חום לגופי הדואב. 

 "היי",

"אהלן" עניתי,

"זו אני" ,

 שתקתי לרגע, מאיפה אני מכיר את הקול המתוק הזה

 " זו מעיין, טיפשון" ,

 "מעיין" , "מה שלומך, גוש אהבה שכמוך " ? כך נהגתי לכנות אותה.

הרגיש לי מיוחד ומרתק, השיח הזה, כאילו בא משום מקום, השיחה הזאת תלך רחוק, כך כיוונה אותי הבטן שלי.

את מעיין פגשתי במסע בהרי הגליל הצפוני,  הליכה אתגרית. מעיין ריתקה אותי בעיקר סביב היכולת שלנו לתקשר על נושאים עמוקים ובזמן היכרות קצר יחסית.

השיחות שלנו החלו בהליכה משותפת במעלה ההר ונמשכו לשיחות עמוקות אל תוך הלילה. חזרתי מהמסע מרוגש לחלוטין ובעבעה בי תקווה שהקשר ימשיך, לימים הבנתי שהרגש היה מהצד שלי בלבד, אלא שהטלפון הזה לגמרי הפתיע אותי, מה היא רוצה ?

בתקופת המפגש האתגרי הזה,  עוד גרתי בדרום הרחוק, באחד הישובים שעדיין נלחמים על זהותם. עייפתי, האווירה כבר לא התאימה לי, מזג האוויר החם והנוף הרבגוני הקשו עליי והרגשתי כלוא. חשתי צורך עז בשינוי מקום, אחר רחוק, מיוער בקרבת מים זורמים, טבע ירוק,  שיאפשר לי להעלם מהעולם לבדידות המתבקשת לה ייחלתי.

חלמתי על כך ימים ולילות ובניתי לי תכנית דמיונית איך אני מיישם, הרגשתי איך אני מייצר מציאות חליפית ומתגורר בבדידות בתוך היער ואיך שהוא הייקום סידר לי פינה שהיא לגמרי שלי.

בשיחתנו הטלפונית היא הציעה ללא משוא פנים ובאוטנטיות מלאה טיול משותף רק שנינו ליומיים בצפון, היא טרחה לומר שרק פרטנר כמוני יכול לשחרר ולהצחיק אותה עד דמעות, נורא התרגשתי מהדברים שלה וחלפה אצלי מחשבה מעט הזויה שאני מתחיל לדבר עם היקום וזה עונה לי בדרכו.

התקופה לפני המעבר התאפיינה בחלומות בהקיץ שלי ובחקר בלתי נילאה של התודעה שלי למול עצמי והעולם. התודעה שלי התמלאה בחופש והרגשתי אותה ממש מעבר לפינה, הכוכבים שיחקו בדיוק כפי שתכננתי.

זו הייתה תקופה בה הרבה תובנות ירדו לעולם שלי, את חלקם כמו שחרור, חירות ואומץ הבנתי  ואימצתי, לא ויתרתי.

לאט לאט באדיקות שבועית, התנתקתי במדיטציות אינסופיות מכל הרמזורים האדומים, הרמזורים הכתומים קבלו ממני מבט מכיל, לא משתהה, ומיד אחריהם בא הרמזור הירוק והרגשת החופש נראתה כל כך קרובה.

פתאום הרגשתי שאין גבולות. בדיוק אותה הרגשה כפי שיצאתי לטייל כילד בשכונה ללא כיוון ודרך ברורה, איי שם במאה הקודמת, השדות הוריקו מריחות, הצבעים עזים ומלאי עומק, והצמחייה העבותה של החורף שפגשתי גדלה בפראות, מבשרת על סוף החורף, בואך אביב. שכבתי לי בתוך בשיח מדמיין את העולם, פרפרים עפו לכל עבר, חלקם משאיר סילון ריחני ממש בתוך אפי, לעיתים חלפו על פניי, כאילו לא מתייחסים אליי, וחלקם פשוט התיישבו על גבי לוקחים איתי טרמפ לתא השטח הבא.

השמש צצה מידי פעם מבין העננים, הדמיון שלי ריחף לכל עבר. המוזר הוא שאף אחד לא ממש ראה אותי, הייתי לגמרי לבד. כמאה מטר ממני עברה דרך שחצתה את השדה ומידי פעם יכולתי להבחין בבני אדם שצועדים וחוצים את השדה לשכונת המגורים, הם כמובן לא זיהו אותי, השקפתי עליהם באדיקות כמו מרגל, תהיתי על מה ועל מי הם חושבים. זה היה באותו יום חורף של שנת 1975 המופלא, סביבי רק התובנה שאני חיי כאן עכשיו, המעבר לתובנה הזו הפעיל את גרמי השמיים והוריד גשם זעיר שהחל לרדת, והיום הפך לרגע חורפי. חזרתי הביתה רטוב, שמח, עם מלנכוליה שלא יכולתי לפענח.

ובכן בואו רגע נחזור למעיין, כמובן שהסכמתי איתה עם  כל מילה שלה, היא שכנעה אותי מיד, בגדול יכולתי ללכת אחריה לירח אם היה צורך.

הזיכרון שצץ לי תוך כדי השיחה בפלפון, זו הליכה שלנו במעלה ההר, לבד,  באותו יום צהרים חם צוחקים שלא לומר מתפקעים ללא גבול עד לב השמים. שם לא היה זמן וגם לא מרחב, פשוט פרץ קוואנטי של צחוק לא מוסבר  שהיתמר וחיבר לבבות יותר מכל שיח אחר. 

אספתי אותה בדרך לצפון, היא חיכתה לי בסבלנות בפתח ביתה , כמו טרמפיסטית יפה, צעירה לפחות מבחינתי, למרות שהאישה הזו כבר נשקה לאמצע שנות הארבעים שלה.

העלנו את הציוד לאוטו שלי, תוך כדי העלאת הציוד יכולתי להבחין מחלון ביתה בפרצוף לא מוכר של גבר מביט לא מביט אלינו, מיד הרגשתי שיש שם משהו לא פתור בנושא עניין הנסיעה, הילדים שלה שהו אצל הוריה כך טרחה לומר לי מיד שהתיישבה.

נכנסנו לאוטו וללא אזהרה מוקדמת נגלה לי בתפארתו בחוש הריח שלי  משב מופלא ניחוח קסם,  בושם טבעי מעורר ומרגיע, היא הריחה נפלא, וזה חשוב לי כך מסתבר. הרכב נע באיטיות לעבר הכביש המהיר וככל שהתרחקנו, היא כבר לא הבטה לאחור. עכשיו החופש, לבני-חורין.

הרגשתי שזו שיושבת לצידי, מסתכלת  עליי מבעד למשקפיים כאילו מביטה על הדרך, הסתכלתי עליה, הרגשתי טוב, חייכתי לרגע אבל רגע לאחר מכאן במבט עמוק יותר ראיתי איך נפלו פניה.

"היי למה את כך  שאלתי, אנחנו כאן לא ?"

" כן, היא אמרה "זה בדיוק הזמן הזה שמחבר לי אותך. מאז הפגישה האחרונה שלנו , זוכר ? זה תמיד כל כך  רחוק ומסובך"

"אנחנו בדרך", הנהנתי והישרתי אליה את מבטי.

היא שינתה נושא ואמרה,

"משהו בבקתה הזו שנגיע אליה מבודד מהעולם החיצון"

"למה את מתכוונת שאלתי" ?

"אתה כבר תראה" היא חייכה אליי את החיוך המקסים שלה.

הנסיעה נמשכה לתוך ההרים הגבוהים, הערב התחיל לרדת, מעיין לקחה על עצמה לכוון אותי, היא הייתה הנווט. ואני לגמרי מטורף על נסיעה במרחבים לא מוכרים והרפתקאות תמיד מושכים אותי אך לעיתים מלחיצים אותי שכן הראייה שלי בלילה הפכה פחות ופחות בהירה. 

באחת הפניות בהר הגבוה, היא עצרה אותי לרגע ואמרה לי " לדעתי עברת את הפניה, תעשה רברס קטן ותחזור לדרך הצדדית הזו מימין". ברור שהיא צדקה , היא תמיד צודקת. עלינו על הדרך הכורכרית אשר מסביבה צמחייה עבותה , אורות של כפר ערבי נצפו באופק הרחוק.

המשכנו בנסיעה לא מהירה ובפניה הבאה משכנו שוב ימינה הדרך אפילו הייתה קשה יותר, כמה בתים ובקתות נראו בזווית הדרך לכיוון הוואדי העמוק, האורות מהבתים היו מעומעמים ולא נראה שאנשים חיים פה כלל, הרגשתי  פחד קטן בבטן שחלף מיד שהסתכלתי על מעיין לצידי.

"זהו הגענו תסתכל זה, הבית מימין"

עמדה שם בקתה מעץ, מגודרת עם גדר עץ המתחמת מבנה הנראה בעל שני קומות, קשה היה לזהות את הפרטים כיוון שחושך גמור שרר שם, פנסי הרכב הראו דרך קטנה לחנייה הצמודה למבנה, חנינו את הג'יפ הקטן שלי ונכנסנו בזהירות אל הבית.

פרק (3) רוח מאחדת או הגלימה הלבנה

חשיכה מוחלטת אפפה את פתח המערה, הסדיק הלך מלפני ולרגע הרגשתי את ידו עוזבת את ידי. הוא נעלם כלעומת שבא, לגבי, לא יכולתי לראות מאומה. נעצרתי במקום וקראתי לו "סדיק , סדיק , איפה אתה, סדיק, לאן נעלמת "? יכולתי לשמוע את הדי קולי נתכים על קירות המערה.

שקט מוחלט שרר בתוך האפילה העמומה, הייתי מצפה שעיני  יתרגלו לאפילה, אך בינתיים ללא הצלחה יתרה, "חושך מצרים". הושטתי את ידי קדימה, לצדדים לחפש משהו להיאחז בו, לפתע קרן אור זעירה נגלתה למולי, כאילו מסמנת לי לבוא, התקדמתי לכיוון הולך כסומא בחשיכה.

קראתי שוב ושוב  לסדיק, הפעם חלש יותר , לכאורה מבויש, כאילו משהו שומע אותי במבוכתי,  אין קול ואין עונה.

מוזר הוא פשוט נעלם, השאלה "למה" עלתה במוחי ללא הרף,  בעצם למה הייתי צריך לעצמי את העניין הזה ובעיקר הבחירה לבצע זאת עכשיו. מחשבות החלו לזרום  ומלאו את המודעות שלי, יצרו את אותו בלבול מובנה המייצג אצלי  אי שקט. מצד שני הרגשתי שיש פה מבחן שאני אמור לעבור ועדיין לא הבנתי את פשרו. החלטתי להירגע, ולעבוד עם נשימות, משהו הרי חייב לקרות פה.

עברו עוד כמה דקות, וקרן האור שהתגלתה  בהמשך המערה נעלמה כלא הייתה, מששתי  את הקירות מסביבי, והתקדמתי מעט, הולך באיטיות, ספק זוחל. החושך כבר לא אפשר לי להבין מה קדימה ומה אחורה ועם כל זאת  עיניי התרגלו לאפילה ויכולתי לראות כמה מטרים ספורים קדימה.

האפשרויות שעמדו בפני: להישאר במקום, או שאולי אחפש את הפתח שנמצא כנראה מאחוריי, רעיון בעייתי משהו, שכן כבר לא הבנתי  מהיכן הגעתי, משהו פנימי גרם לי להתקדם עקב בצד אגודל לאורך המערה. וזאת למרות החשש הכבד, והנה לאט לאט נגלתה אלי המאורה מתוך החשיכה. 

 "רמי, תקשיב לעצמך, רק לעצמך, רק לעצמך , רק לעצמך ", שמעתי מאד ברור, בת הקול הגיע לגמרי ממני, עמוק, רחוק וקרוב באותה מידה, בליל מחשבותיי נעצרו לרגע, הקול זרם ממני , " רק לעצמך, רק לעצמך, אתה זה רק אתה".

נעצרתי מההליכה, ישבתי במקום, הרגשתי מכה בישבן, מסלע משונן שכנראה היה ממוקם בדיוק היכן שישבתי. שטף מחשבות חדשות החל לזרום מתוכי, מנסה לפרש את בת הקול שיצאה ממני, רמי , אתה מתחרפן, החושך דפק לך את השכל, לאן נכנסת, מה עבר לך בראש שסמכת על נביל, מה יהיה עם המערה , האם אפשר לצאת, האם  אני תקוע. ?

בתוך שטף התהיות שוב שמעתי את בת הקול" הכל בעצמך, כל התשובות, כל העולמות שם רמי עצור, שם ", נוצרה בי דואליות, שמעתי את עצמי עונה לעצמי בקול רם " מה עצור, איפה אני, מי זה מדבר אליי".?

פתאום נשמע קול צעקה בערבית, פתח המערה נפתח לרגע, אור בוהק נכנס פנימה, משהו נכנס פנימה עם גלימה לבנה ושוב פתח המערה נסגר.

"מי אתה " אני מאד רוצה לצאת מפה" אמרתי בתחינה.

הרגשתי משב רוח שחולף על פני , כנראה אותה דמות לבנה פשוט חלפה והמשיכה במערה, הלבוש הלבן אפשר לי להתחקות אחריו, התחלתי ללכת אל המעוף הלבן שהתגלה לי מידי פעם, כך המשכתי ללכת עוד דקה תמימה, לא יכולתי לראות מה קורה בצדדים פשוט סמכתי על עצמי והחלטתי ללכת עם ההרגשה של הרגע ולעקוב אחרי הדמות.

קרן אור חצתה פתאום את פני המערה, הקרן פרצה מלמעלה כאילו מתוך הבקיעים של הסלע, האור פשוט הציף וסנוור את עיני. האדם עם הגלימה הלבנה נעלם. אבל עכשיו פתאום יכולתי לראות, המערה נפתחה לחלל אחד גדול, בחלקה הרחוק הייתה מדורה שהאירה את סביבתה, ריח של קטורת מתקתק הסתלסל באוויר, האולם נראה הרבה יותר רחב ממה שדמיינתי.

התקרבתי בצעדים איטיים לכיוון המדורה, "הסדיק " ישב בישיבה מזרחית עם עיניים סגורות, נראה מודט. שוב הקול הפנימי שלי חזר והתעורר וכאילו נאמר לי לשבת מולו, אך הפעם הרגשתי שהאינטואיציה שלי היא זו שלמעשה מדברת אלי, אני מקשיב לה , זה ברור שהיא שלי, התובנה הזו הרגיעה אותי.

"כמה זמן לא שמעת את עצמך" ? אמר לפתע הסדיק בעגה ערבית צפונית .

"למה אתה מתכוון" ?

"אל תשחק איתי רמי, אני יודע כל מה שעובר עליך אתה לא הראשון וגם לא האחרון, המתעוררים באים אלי"

התשובה הייתה אצלי, זה ברור, משום מה השתאיתי עם מענה.

"הזנחתי אותו הרבה זמן" עניתי ונאנחתי מעט, הרגשתי שאני נחנק ודמעות החלו לרדת ללא הפסק.

" יופי, יופי  בו נדבר " אמר הסדיק ושתק

עברה דקה , ללא שיח, ראיתי את הסדיק מבעד למדורה, נראה כאילו מכין את עצמו לקראת משפט חדש, הוא נשם נשימה גדולה ופקח את עיניו , הביט בי ישירות אל תוך הראש.

"הקול הפנימי שלך, זה אתה, תמיד היית אתה"

"אני מרגיש ככה " עניתי , "רק לא יודע איך לגשת אליו"

"המחשבות שלך הם רק עננים שמסתירים לך אותך, השכחה באה במכוון, הרבה דורות וגלגולים אחורה, הכל מכוון לרגע אחד שימאס לך מתפישותיך ותיכנע, אבל אתה רמי , לא נכנע , עכשיו זה הזמן , קרו אור שלי, תיכנע"

" אני מנסה להיכנע ולא מצליח " עניתי בשקט, ובאותה עוצמה הרגשתי איך אני נמס, הרגש מעצים את עצמו מרגע לרגע, והדמעות זולגות, אני נכנע, אני כנוע, אני זורם ללא קושי, לעולם, למחשבות, לכלל הקיום.  בכי נמוך החל להישמע מתוכי, שקט, ערירי, בודד, תמיד בודד.

הסדיק קם ממקומו, הוא החל להתקרב אליי בהליכה איטית, הרגשתי אותו מחבק אותי שוב, ידיו כיסו את פני, הוא נישק את ראשי, הוא ליטף את שערות ראשי, הרגשתי נינוח , שליו כאילו "האני " שלי מקבל חיות ואין מרחק פיסי ביני לבינו, אנחנו אחד, הכל אחד, אין הבדל, אין חומר , יש רק רוח מאחדת בנינו .

" אתה לוחם אור, יה - רמי, הכול בסדר, אתה תבוא אליי יום יום לכאן למערה ואני אלמד אותך את הדרך שלך לחירות , שאתה כל כך משתוקק לה ".

" אני אהיה תלמיד שלך " ? שאלתי

"כן , יה רמי אתה התלמיד ואני הסדיק"

"עכשיו בוא נצא מהמערה חושך ואור כבר לא משנה, הכל פנימי"

הוא אחז בידי והוביל אותי לפתח המערה שנפתחה מעצמה, יצאתי החוצה, אוויר קר נספג אלי, נשמתי מכל ראותיי ושמחתי.

 "להתראות ירמי, כל יום , לפני השקיעה תבוא, ככה , תשעה ימים, יום אחרי יום"

המערה נסגרה על ציר פנימי שקשה היה לי לראות, הסדיק נעלם, והנה פתאום הגיע המלאך התורן עם הגלימה הלבנה, הוא חייך, דיבר בשפה שאני לא מבין, למרות זאת הבנתי אותו.

"בו אחרי " הוא אמר

אור קלוש של קרני שמש אחרונים עוד ריצדו באוויר, הלכתי אחרי האיש בלבן, הג'יפ שלי חנה בדיוק במקום אותו עזבתי. עגלה מחוברת ומלאה בכל טוב לקראת הכנת הגינה שלי לעבודה למחרת היום. "הלבן" , כך קראתי לו כמו שהוא בא הוא גם נעלם, האמת היא כבר לא ממש התרגשתי, כאילו הבנתי משהו אחר שהחל לאט להתגלות יותר ויותר לי בימים הבאים.

פרק (2) המעבר הסודי או ההתעוררות

 

רזיתי לגמרי והיה לי טוב עם זה, היכולת להסתפק רק במה שיש גרמה לי לחשוב כל יום מחדש על תזונה בת קיימא, כזו שמקיימת אותי. "רוח מדבר", היה שמה האמיתי של חברה שהכרתי כמה חודשים קודם היא הפנתה את תשומת ליבי, שכמעט הכול ניתן לגדל בגינת ירק פרטית, היא הסבירה שלא צריך להיות תלוי כמעט בכלום.

"רוח מדבר", הייתה אשה ייחודית בנוף הגלילי הסבוך, יכולתי למצוא אותה כמעט בכל מקום שחיפשתי תשובה. רוח היתה בת אנוש אקזוטית ומופלאה. היא נהגה להסתובב  באזור היער הצמוד לביתי ובישובים הסמוכים. משהו סיפר לי שהיא חיה בטיפי-אוהל אינדיאני פרטי משלה, אף אחד לא ממש ידע להגיד מהו המיקום המדויק של האוהל האינדיאני שלה. 

בוקר אחד היא פשוט נקרתה בדרכי מלטפת את גיבור הכלב שלי ומדברת אתו כאילו הבינה את שפתו.

"אתה החדש פה" ? 

"כן, אמרתי, אני רמי". 

" אני "רוח מדבר", נתראה" היא אמרה, חייכה, השפילה מבטה והמשיכה בהליכה קלה על השביל היא הייתה יחפה, תמיד יחפה.

רוח הייתה נמוכת קומה, גופה מעוצב להפליא, היא תמיד לבשה שמלה פרחונית, ראשה היה מכוסה תדיר במעין שאל לבן דקיק וריחני, שיער לבן ארוך ומתולתל בצבץ ופרץ החוצה מבודר מהרוח, פניה היו מיוחדים, שזופה כמעט חומה, קמטים מעטים עיטרו את המצח  כמו גם את צידי עיניה ושיפולי לחייה הזקורים, עיניה היו בצבע דבש. קשה היה להביט לתוכן, המבט היה חזק ביותר ונראה שתמיד ברק מרצד בעיניה המוארות, הבנה עמוקה כלשהי, שלא הבנתי את פשרה בזמן הזה.

אני לא יודע אם היא הייתה קוסמת או מכשפה אבל בכל פגישה איתה משהו חדש קרה אצלי בתודעה. בפגישות איתה היא שתקה ובעיקר הקשיבה והפנימה כמעט כל מילה שאמרתי, היא תמיד חיכתה בסבלנות שאסיים את דבריי ואז בנימה אופיינית, מחייכת מעט מבהירה בכמה משפטים מסכמת ומסמנת לי את הדרך. 

"רמי, אתה בדרך, אתה יותר קרוב ממה שאתה חושב", היא אמרה בשקט והפנתה את מבטה לקבוצת עצי הזית . 

"על איזה דרך, את מדברת" ? שאלתי, מנסה לגרות את דמיונה בלהשיב לי. 

"רמי, אני בתוך היער רוב הזמן, יש לי שיחות עם כל הנשמות, העצים, האבנים והחיות, הם מספרים לי את הסיפור שלהם, עץ עבות אחד ליד הנחל סיפר לי באריכות על ההתקדמות שלך, אל תשאל יותר".

היא הסתובבה ועמדה ללכת, "רגע אמרתי, תני לי לחבק אותך "  היא כבר לא ממש שמעה, אולי לא רצתה, נעלמה בין העצים, חשבתי לעצמי מתי  ואיפה אפגוש בה שוב. 

חברתי את העגלה שרכשתי אל הג'יפ ויצאתי אל הכפר הערבי הקרוב לבצע את כלל הרכישות הרצויות לטובת גן הירק הפרטי שלי. הנה חשבתי כמו במטה קסם, אני לבד בדיוק כמו באגדה ובדמיון המועצם שצויר ברוחי בשנה שעברה- בקתה מעץ וטבע ובדד. עדיין מכרסמת ההכרה שמשהו נוסף עומד וקורה ומהו הצעד הבא בפאזל? חשבתי.

לעזאזל אין רגע דל, ( המילה לעזאזל תשתנה ללא היכר בפרקים הבאים אני מבטיח...),המשכתי עם הרכב ובכניסה לכפר שמעתי את הקול הבא בתוכי.

"מתוך מוקשה 3 "  "לא מספיק שתתעורר התשוקה לשינוי, חייבת  התעוררות מלאה- התעוררות שתשתנה ל- "אי- שניות", צריך לחשוב על זה, זה היה בתודעתי אבל לא עמוק כל כך. לא פחדתי ששמעתי את הקול הפנימי הוא היה טוב ומלא בחמלה, האמנתי לו.

קניתי צנרת מתאימה, שלשה מתקני גידול מעץ יפה, ברזים, בקר מים ודשן, כלי עבודה ובעיקר מוטיבציה לעבודה. נביל המוכר שהכיר אותי, הכניס עוד כמה הפתעות, שאבין את טיבם מאוחר יותר.  נביל הגדול כולם קוראים לו, מנהל המשתלה,  גבר גבה קומה, שיער קצר, אף ארוך ומחודד, ושפם כמו של פרדי מרקורי, הוא היה כוכב בעיני, כריזמטי וממגנט.

" ירמי" אמר לי, מתי תביא אשה מתחיל להיות לך מבט בודד " ?

לא עניתי, האמת זה עשה אותי מעט עצוב.

" אינשאללה השנה" עניתי בלחש.

"אתה מלך, אתה כל אחת תלך אתך אפילו הצעירות ירמי" אמר נביל עם חיוך מבויש

" וואלה אני אתך ינביל השנה אינשאללה " עניתי, והתכוננתי לצאת

" רגע ירמי אני רואה משהו בעיניים שלך, אתה צריך משהו מיוחד, הנה  פלפון של "סעיד הסדיק", לך אליו בבקשה, הוא יעזור לך",  עיניו השתנו והפכו רציניות.

" מי זה , מה הוא עושה" ? שאלתי

" אל תשאל בבקשה, לך" הוא ענה באסרטיביות, כמעת פקד עליי, והפנה את מבטו במתכוון לילד ששאל לגבי מוצר רכישה כלשהו.

הודיתי לו בהרכנת ראש קלה, לזה הוא כבר לא שם לב, יצאתי אל הטנדר.

שש בערב חודש אוגוסט, השמש עדיין מכה עם קרניה החזקות, אבל נראה לכאורה שמאבדת לרגעים את כוחה ללא התנגדות כאילו כך צריך- פעם לחמם ופעם לקרר. נהניתי מהמחשבה, הרגשתי שאני מתחיל להתקדם לאן שהוא, לא ידעתי לאן. 

התחלתי בנסיעה, ובהחלטה של רגע עצרתי את האוטו בצד הדרך והתקשרתי ל"סדיק".

" הלו שלום "

" איווה, מי אתה"?

"שמי רמי אני מבקש לדבר עם "סעיד הסדיק" דברתי בנימוס

" מי שלח אותך" , שאל קול עמוק הצדו השני של הקו.

"וואלה , נביל" עניתי באותה עגה

" מתי אתה רוצה לבוא"? שאל האדם מהקו השני

" אתה הסדיק "? שאלתי

" בלי שאלות חביבי , עוד עשר דקות תבוא, שולח לך מיקום" אמר במבטא ערבי בולט

המתנתי לרגע, לא עניתי.

"לפגוש את הסדיק לא חושבים מהראש" אמר במתינות ובקול נעים הבחור מהצד השני של הקו.  

"מאה אחוז" עניתי "אני בדרך"

הטלפון נטרק מצידו השני של הקו. תוכנת הג'יפיאס ניתבה אותי החוצה מהכפר, לעבר דרך כורכר מתפטלת מתוך הכפר מטה אל היער, בסופה נעמד הג'יפ אל מול החורש העבות  שם עמדה בקתה בודדה, אור דהוי נראה בפתח הבית. עצרתי לפני השער, יצאתי מהרכב והלכתי לקראת דלת הכניסה, מוסיקה קלאסית נשמעה בשקט בתוך הבית.

דפקתי קלות, חיכיתי מעט בחוץ ללא מענה, דפקתי שוב וגם הפעם חיכיתי כדקה לערך וללא מענה.

החלטתי לעשות סיבוב סביב הבית, לעיתים אנשים נמצאים בחצר ולא שומעים.

הפניתי את מבטי לקראת הירידה במדרגות לפתע עמד לפניי איש עם גלימה לבנה, שרשראות רבות על צווארו, מיני חרוזים בצבעים שונים, שיער שחור מרוח לאחור על גבו, כאילו מוחזק בקוקו, זקן עבות ולבן ירד עד למרכז החזה שלו, עיניו בוהקות, כאילו מוארות

" אתה רמי"? , שאל בקול עבה.

" כן" אמרתי ונבהלתי"

" בוא אחריי, אל תדאג" הוא חייך חיוך צדדי, מרגיע, האמנתי לו והלכתי אחריו בדרך הצדדית היוצאת מהבקתה אל היער.

השמש הפכה את צבעיה לצבעי כתום אדום בוהק היורד לו באופק, מתחמק, עדיין מסנוור כאילו מכוונת לך את הלב והמודעות לחשיכה. הדרך הצדדית הפכה לצרה ונראה שאנו נכנסים אל היער, ואכן היער הקיף וסגר אותנו לאט לאט, עד שקרני השמש כבר לא ממש הגיעו, שררה חשכה מוחלטת.

לפתע נעצר האיש בלבן, הוא הסתובב אליי ואמר , "מכאן אתה לבד".

הוא החל ללכת מהכיוון שבאנו, " רגע " , " מה לבד , מה אני עושה".

הוא לא ענה, נעמדתי במקום קפוא לרגע, זה כבר ממש מוזר , את הדרך אני זוכר, לא מסובך, אבל מה הוא רוצה ממני ומי משחק לי בראש, הרגשת חרדה קטנה בצבצה כאילו מנסה לצוץ ולייצר רצף מחשבות בלתי רצוני.

" רמי, שמעתי קול"

הפניתי את המבט לכיוון הקול, לא ראיתי דבר.

" רמי, כאן ממול תביט טוב"

מה קורה פה, מאיפה בוקע  הקול הזה ומגיע, התקרבתי קדימה והלכתי לכיוון עץ סמוך, נראה ששם הייתה תנועה.

פתאום קלטתי את הדמות, המדובר היה בגמד בגובה חצי מטר לערך, לבוש גלימה חומה, שערו ארוך ואפור, חגורה מדהימה כרוכה ובתוכה מבצבצת "שברייה" – סכין מעוגלת ערבית טיפוסית.

"אני סעיד הסדיק" הוא שתק ואני עדיין הייתי בהלם, לא האמנתי למראה עיני.

" שב ירמי" הוא אמר

התיישבתי על האדמה, כעת היינו באותו הגובה.

הוא הסתכל בעיני, העיניים היו שקועות בתוך חורי העיניים מסביב נראו קמטים רבים המכסים את המבט העתיק יומין, הן נראו אפורות כך נדמה היה לי. המדובר על גמד זקן מאד, נראה לי שלפחות בשנות התשעים לחייו.

"רמי, חביבי"

"כן אדוני"

"אני סדיק , ככה תקרא לי " הוא אמר בשקט.

" חכה רגע"

הוא הסתובב לכיוון היער, פתאום מדורה נדלקה, כאילו הייתה מוכנה ומזומנת להידלק רק לכבודי.

" בוא לכאן", התרוממתי והלכתי לכיוון הסדיק, המדורה אחריו.

" בוא תתקרב, אל תתבייש, בני , קרן אור מבורכת שלי ".

התקרבתי, והסדיק התקרב אלי קרוב, חיבק אותי, ראשו נח בדיוק על בטני, חבקתי אותו בחזרה ולפתע הרגשתי שאני חולם, בחלום, רפוי, רגוע כאילו חום ידיו של הסדיק חברו אותי לתדר אהבה בלתי מוסבר. צורות גאומטריות עברו חלפו בראשי, התחלתי לשיר, הרגשתי שהשיר שבוקע ממני מושר במלואו על יד "הסדיק" וביחד איתי, לא הבנתי את המילים, אך הם היו בשפה מובנית לכולם, היו שם דמויות מהעבר שלי שכבר מתו לצד דמויות חדשות המברכות אותי, כאילו התרחבה לי פרספקטיבת התודעה לממדים אחרים, למצב בו ראיתי את כלל היקום, הרגשת עילוי, הכלה ואהבה מצרפית.

פקחתי את עיני שפשתי אותן מעט הסתכלתי קדימה מולי נגלתה דלת מאבן, על הדלת היה כתוב :  "אלאלפיתח אולסריו"- הפתח הסודי בעברית, הדלת המעוטרת נפתחה אלי באופן אוטומטי, כמו בסרטים. 

שפשפתי את עיני כלא מאמין, הסדיק לקח אותי בידו ונכנסנו יחד למערה.