פרק 23 מנוחה נכונה

 

אני זה אתה, אתה זה אני. אני הוא אתה, אתה הוא אני. אני הוא זה, אתה הוא זה, ולכן יוצא שאנו זה.

מה "זה ", "זה" ?

הבוקר החל לטפס מעל האופק, באיטיות שמרגישה כמעט נצחית. קרני השמש הראשונות נמסו בעדינות מבעד לווילון הצהבהב, כמו זורמות ברכות על פני החדר. האור דקיק, כמעט בלתי מוחשי, אך כל כך מוחשי בו זמנית, כמו רישומי חלום שכמעט נשכח. צינה קלה חלפה על עורי, ותחושת החופש התפשטה בגופי, תחושה שקשה להסביר, כאילו שברגע אחד נפתחו שערים סמויים של תודעתי. כל הגבולות היטשטשו, לכאורה כל תודעה נמסה לתוך השנייה, וכל הוויה היא השתקפות הדדית, חסרת התחלה וסוף.

מחשבות צפו במוחי, ללא מקור ברור. העולם סביבי החל להיראות שונה. הווילון, שבשגרה הוא סתם וילון, עכשיו היה צורה אחרת – משהו שהוא הרבה מעבר לחומר. הצבע הצהוב שלו התמוסס לתוך האוויר, וכבר לא היה מחובר לאובייקט הפיזי שממנו בא. החדר כולו נראה כחלל רחב ועמוק, מלא בצורות וצבעים שהתקיימו במקביל, כמו תעתועי אור, חסרי אחיזה בממשות הפיזית. הכול היה תלוי במילה, והמילים עצמן – נוצרו מתוך האותיות.

אבל רגע... האותיות. מה הן בעצם? גם הן מופע, משהו עמוק יותר, שמסתיר בתוכו סוד. אם לא היו אותיות, האם היה בכלל עולם? התחושה הזו, המוזרה והמוזרה יותר, התפשטה בי כמו גל שקט אך בלתי ניתן לעצירה.

הרגשתי כמו תייר בתודעתי שלי. מעבר לאותיות, מעבר למשפטים, מעבר לסמלים – לא היה כלום. חלל ריק ועמוק, עליו היו פזורות אותיות ומשפטים, מרחפים כמו איים קטנים של הבנה בתוך ריקנות עצומה. כל המחשבות התמזגו לרעש לבן של תודעה קולקטיבית, שכולם מבינים – ואני, איכשהו, אבדתי בה.

כששפשפתי את עיניי, שום דבר לא השתנה. הכול נותר אותו דבר, מרחף בין מציאות להזיה. ניסיתי לקום, אך גיליתי שלא הייתי. גופי נעלם. תחושת חלחלה קרה החלה לחלחל לאט לתוך קיומי. אולי אני מת? המחשבה הזו, שהייתה אמורה להפחיד, הרגישה פתאום נכונה. אולי זה מה שזה – מעבר למשהו אחר.

ואז, מתוך האפלה הזו, הגיעה תובנה פנימית, קול שקט שהרגיע אותי: "מה אתה דואג? הכול מדויק." הכול היה במקומו, והכול היה נכון. אפילו התובנה הזו על תודעה חדשה נראתה כאילו הייתה שם תמיד, פשוט חיכתה שאגלה אותה. אולי זו בהירות מופשטת, סוג של הבנה שקיימת מעבר לזמן  ללא התחלה וללא סוף.

נדב התעורר מולי. הוא נראה מטושטש, כאילו בא מתוך ערפל סמיך. הוא שאל שאלה, אבל המילים שלו נשארו תלויות באוויר, חסרות משמעות עבורי. אני הבטתי בו, אבל כל אות, כל משפט שאמר הפך לעוד צללית של משהו שהיה פעם מובן. עכשיו זה היה חסר כל תוכן. אותיות הפכו לרעש חסר צורה. בלי אותיות, אין מופעים, ואין עולם. עכשיו אני מבין – אני לא מבין אותו. רגע, מה קורה לי?

זה הזכיר לי מיד את אותו טריפ רע שעברתי שנה קודם, אצל איילת הקוסמת. אותו ערב שבו איבדתי את הקשר למציאות, כאילו חציתי גבול אל תודעה אחרת, בה הכול היה שונה, משוחרר, אך גם מאיים ומוזר.

ובדיוק אז, מתוך תחושת היציאה מהמטריקס, כאילו כל הגבולות בין מציאות לאשליה החלו להתמוסס, פתאום חזרתי להרגיש את גופי. משהו חיבק אותי, ורכות נעימה התפשטה בי. היא לחשה באוזני, קולה עדין אך עמוק, כאילו בוקע מתוכי: "אני, אתה, ואני כל כך אוהבת אותך. אני לא נפרדת, אני לא מתאבלת, אני בתוכך."

היבטתי על עצמי, והייתה תחושה משונה אך נעימה – כאילו איני קיים בנפרד. מולי, במופע הפיזי, נגלו פניה של מעין. ליטפתי את פניה, או אולי את עצמי, כי כבר לא הייתה בי תחושת שייכות לאף אחד או אחת. הכול נטמע זה בזה. הרגשתי שאין כל צורך בהגדרות, כי החיבור האינסופי של קארמות אינסופיות מתקיים בתודעה. זהו חיבור עמוק, ואולי דווקא היעדר חיבור – מעין וודאות שאינך נפרד, שאתה אחד, לגמרי אחד עם עצמך, ודרכה – עם "הברהמן," המוחלט, האין-סופי, אלוהים או ההוויה. המופשט, שלם במהותו, ללא התחלה וללא סוף.

אל המקום הזה אני שואף, למקום הזה אני הולך – ואני מאוהב, מאוהב באותה האהבה שאני מקבל עכשיו, אותה אהבה שעטפה אותי כשמעין לחשה באוזני. תחושה פנימית חלחלה בי: מעין, האישה שאיתי, כבר לא קיימת במופעה הפיזי, היא מעבר לכך. כל מה שנראה לעין רק מבטא את ההתפתחות הפנימית שלי, את התובנות שצברתי בהבנת היקום.

קודם כל באה השאלה "מי אני?" – שאלת זהות עמוקה שנצרבה בתודעה. אחר כך בא ה"אטמן" – התודעה הפרטית שלי, זו שנשארה נחבאת בתוכי כל הזמן. ולבסוף, כל הקשרים הללו נחשפו. השפה של התודעה נפתחה, והיא הובילה לשלמות רכה ועדינה. נירוואנה, טבולה באהבה שאין לה גבול.

" רמי, תתעורר!" שמעתי קול קורא. הוא חזר שוב ושוב, הולך ומתעצם, כמו פעימת לב עמוקה שמושכת אותי חזרה אל העולם. פקחתי את עיניי.

"אל תמות עכשיו, רמי, בבקשה. יש פה משהו שאתה חייב לראות.