חדר המלון היה אפל לחלוטין. הווילון היה סגור, והרגע הקסום של בין הערביים הפך באחת ללילה של ממש. הערב תמיד משך אותי אליו, ובאותה מידה גם הרתיע. כילד, הפחד מהחושך היה כמעט משתק. מה יש בו בחושך שמבעית כל כך?
חוסר היכולת להסתמך על הראייה ולזהות את המציאות מבחוץ מאלץ אותנו להתעורר ולהפעיל חושים אחרים – אלו שמביאים אותנו להתמודד עם מה שנמצא בתוכנו. בהודו, במיוחד באותו חבל ארץ ספציפי שבו שוכן האשרם של רמהנה מהרישי, ישנה העדפה לחשיכה, כמו כדי להזכיר שהאור הפנימי חשוב יותר מהאור החיצוני.
אז מה הפחיד אותי כילד בחושך? אולי הצורך להתמודד עם מה שקורה בפנים, כשמחשבות ורעיונות מתערבבים עם רגשות ותפיסות עולם, נכונות או מוטעות. ייתכן שכילד הייתי חשוף מול עצמי ללא הסבר או הדרכה. הדמיון המפותח שלי ראה דמויות, הבזקים, ומפלצות אנרגטיות שהקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח עד שהבעתי את רצוני ואז הם נעלמו.
אבל מה אני רוצה בכלל? מה אני צריך? מה מעניין אותי? אני נווד במציאות פנימית וחיצונית מיוחדת. אני מחפש את אהובתי שנעלמה, ומבין שהיא קרובה, ופתאום היא נעלמת. מה קורה כאן? מי משחק לי בראש? מה אני אמור להסיק מכך?
הלילה ירד, והשעה הייתה כבר 20:30. נדב עדיין לא הגיע, וזה אומר שהוא כבר כמה שעות טובות מחוץ למלון. להבנתי, הוא ניגש למרפאה לנסות ולתחקר את הרופא והאחות, ומאז נעלם גם הוא. אולי ברח? זה נראה הזוי, אבל עם כל האירועים שקורים פה, נדמה שאין סוף למציאות המשתנה תדיר.
דפיקות קלות נשמעו בדלת. שאלתי: "מי שם?"
"זה נדב, תפתח."
נדב נכנס אל המלון, פניו היו חיוורים ועיניו בערו בלהבה של סערת רגשות. "מה קורה ילד, אתה נראה מותש."
"האמת היא שהעסק הפך להיות הזוי ביותר, רמי."
"מה העניין?" שאלתי.
"הם לא מעוניינים לדבר."
"מי לא מעוניין לדבר?" שאלתי.
"הרופא והאחות. הם פשוט כאילו לא מבינים אנגלית. כמעט שהפכתי להם את השולחן, הם הזמינו משטרה. עד עכשיו הייתי בחקירה."
"נדב, ספר לי הכול," אמרתי, מדליק סיגריה ויוצא אתו החוצה.
ממולנו עמדה מכונית משטרה עם אורות מהבהבים שחתכו את החשיכה כמו להב חד. נדב עמד מולי, נשימתו כבדה. הוא התכוון לומר משהו, אבל לפתע נדם כשהאוויר סביבנו החל להשתנות. מין דממה מוזרה נחתה עלינו, וכל הצלילים מסביב נבלעו כמו בתוך ריק שחור.
האדמה תחת רגלינו החלה לרעוד קלות, והרעד הלך והתחזק. לפתע, מתוך הצללים שסביבנו, החלה להתגבש דמות, עטופה בערפל דק ושקוף למחצה. נדב ואני הבטנו אחד בשני, המומים ומלאי פחד. הדמות המשיכה להתגבש, ולבסוף, ראיתי את פניה – אלו היו פניה של מעיין. אך היא נראתה שונה, כמעט כמו רוח רפאים.
היא הביטה בי בעיניים חודרות ומלאות עצב, ולחשה בקול שהיה רך אך עמוק, כאילו בא מהעולמות שמעבר: "חיפשת אותי, ועכשיו אני כאן. אבל דרכינו עדיין רחוקה מסיום. הדרך האמיתית מתחילה עכשיו, במקום שבו המציאות והחלום מתמזגים."
לפני שהספקתי להשיב או לשאול שאלה, דמותה של מעיין החלה להתפוגג, מותירה אותנו עם הדממה והחשיכה שעטפה אותנו מחדש. אבל משהו בי השתנה – הרגשתי שנפתח שער אל תוך עולם אחר, שבו ייחשפו הסודות שהיו חבויים עמוק בתוך נפשי. ידעתי שמעיין אינה רק זיכרון או דמות מן העבר, אלא מפתח לגילוי גדול שיעמיד במבחן את כל מה שהכרתי עד כה.
בדיוק אז הופיעו הרופא והאחות, ואיתם גם קון, פניהם היו מלאות בתדהמה וחרדה. הם השתחוו על האדמה והחלו להתפלל בסנסקריט, כאילו היו עדים לאירוע קדוש ונשגב שמעולם לא ציפו לו. נדב ואני עמדנו שם, בתחושה מוזרה ועמוקה של ניתוק מכל מה שהכרנו. הייתה תחושה כאילו נקרע מסך בין עולמות, וכולנו היינו שותפים לחוויה בלתי ניתנת להסבר, שנכנסה עמוק לתוך נפשנו ולא הרפתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה