פרק 21 – ערפל מתמשך

 

בחשכת המערה, קרן אור חדרה כחרב דקיקה מבעד לסדק בסלע, שכב שטיח צמר עתיק. דהוי כמעט לגמרי. במרכז השטיח, כמו אי בים של צבעים עמומים, מונחת הייתה כרית מרובעת בצבע חימר, עטופה בבד פשתן. היא נראתה כאילו חיכתה שם לנצח, מוכנה לקלוט גוף של נזיר מתבודד. 

ניחוח של אבק ישן, תבלינים עתיקים ועץ בוער ריחף באוויר, מעורבב עם לחות הקירות. האווירה הייתה כבדה, רוויה בהיסטוריה, עתיקה ובחיפוש אחר משמעות.

מזה אלפי שנים, עולי רגל מכל קצוות הודו מצאו את דרכם אל ההר והמערה הקדושה הזו. הם הגיעו נושאים עימם שאלות עמוקות על טבע הקיום, על התודעה ועל הקשר בין האדם והיקום. כאן, הרחק מהעולם החולני, הם ביקשו למצוא תשובות, או לפחות רמזים, לחידות החיים. הם התבודדו, צמו והתפללו, בתקווה להגיע להארה רוחנית.

הפעם, הייתי כאן מסיבה אחרת. לא חיפשתי תשובות קוסמיות, אלא אמת אישית. מעיין, אהבת חיי, נעלמה במסתרי ההימלאיה. הייתי נחוש למצוא אותה, להבין מה קרה לה. ארבעה ימים של טיפוס מתיש הובילו אותי חזרה אל המערה. הפעם הייתי מוכן לכל. נדב, אחיה של מעיין, הצטרף אליי. הוא היה איש חזק, שרירי, אך גם פגיע ופצוע. יחד, חזרנו על עקבותיה של מעיין.

יום קודם באשרם המקומי, פגשנו את קון, נזיר זקן עם עיינים חומות עמוקות. הוא סיפר לנו על הרגע שבו ראה את מעיין בפעם האחרונה. "היא הגיעה בשעות בין הערביים, צלולה כמים. עיניה היו זגוגיות, מבטה אבוד. היא לא הכירה אף אחד, לא זיהתה את המקום. משהו בה נשבר, כאילו חלק ממנה נלקח." 

"היא דיברה על אור," אמר קון בקול שקט, "על אור שיקרא לה אליו." האור. תמיד האור. האם זה היה האור של ההארה הרוחנית, או אולי משהו אחר לגמרי? משהו אפל, מסתורי, שמשך אותה אל הלא נודע?

"קון, לא ברור, אם כך היא הגיעה חיה," אמרתי, מנסה להבין את שרשרת האירועים

"כן, לגמרי," אישר קון, קולו רועד מעט, "היא הגיעה בחיים, אמנם חלשה ושברירית, אך מלאת חיים."

 "אז מתי היא סיימה את חייה?"  שאלתי, קולִי נשמע זר באוזני

" ביום למוחרת,"  קון נאנח, הוא המשיך בשקט מופתי, כאילו מודע לגובה קולו. 

 "בבוקר קרא לי הרופא ואמר שהיא נכנסה למין טראנס עמוק במהלך הלילה. כשהגיע בבוקר, היא כבר לא הייתה בחיים ." "האם ראית אותה ?" שאלתי בהשתאות, משהו בסיפור הזה לא הסתדר לי. "כן," הוא הנהן, דמעות זולגות על פניו המזדקנים.

 "ראיתי אותה במרפאה, היא שכבה על המיטה, שקטה ושלווה, עם חיוך קטן על שפתיה. אבל לא היה בה רוח חיים." "רגע," קטעתי אותו,  מרגיש איך מתחיל להתעורר בי חשד. "מה קרה אז? מה עשיתם?"

"לא עשינו כלום מיוחד," הוא קצת נלחץ מהרמת הקול שלי,  "הודענו לאב המנזר והוא ביקש להודיע לרשויות המקומיות על הזרה. זהו, בקטע הזה אני כבר לא הייתי מעורב."

"אז מי טיפל בה?" שאלתי, קולִי רועד מעט מהכעס המתגבר.

"טיפלה בה ניראג האחות"

הוא הביט בי בעיניים שקטות, כאילו ניסה להרגיע אותי.

 "איפה ניראג''?" שאל נדב, קולו נשבר עד עכשיו היה שקט, כלא מאמין. 

משהו פה לא בסדר, רמי, משהו ממש לא בסדר."

 "ניראג' תבוא עם הרופא בצהריים" אמר קון, מנסה להרגיע את המצב, " בינתיים בואו תנוחו קצת. גם לנו הסיפור הזה לא מסתדר."

המשכנו לחפש בחדרים הקטנים והחשוכים של המרפאה, בין כתבי היד העתיקים ובשרידי צמחי מרפא. חיפשנו כל רמז,  כל פיסת מידע שיכולה להוביל אותנו אליה.  אבל המרפאה עם כל סודותיה,  סירבה לחשוף אותם.  מעיין נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

חזרנו למלון, כבדים ורצוצים. התשובות שקיבלנו היו מעטות ומטרידות יותר מהשאלות שהציפו אותנו. האם מעיין מצאה את השלווה שחיפשה? או שאולי היא נלכדה במלכודת של איזה כוח אפל? השאלות נותרו ללא מענה, תזכורת לכך שלפעמים, החיפוש אחר האמת מוביל אותנו למקומות חשוכים יותר משדמיינו.

שכבתי על המיטה, מותש, עצמתי את עיניי וביקשתי מנדב מעט שקט, שיסגור את הווילון. אמרתי לו שאני הולך לישון. נדב, יפה הנפש, סגר את הווילון, ממלמל שהוא יוצא לבדוק את השטח. אני, בינתיים, נשאבתי לתוך השינה. לפעמים, הדרך היחידה להפסיק את שטף המחשבות היא פשוט להירדם, לשכוח מהכול.

החלומות החזירו אותי אל ההר, ההר המסתורי שמגנט אותי בכל פעם מחדש. אבל הפעם, הייתה שם מאיה, רוח המדבר. משהו בנוכחות שלה היה תמיד קליל וכובש; היא ריחפה מעל האדמה בהליכה קפיצית, חיוכה מלא ברוח טובה. התחושה שהיא מעבירה אותי לשלב הבא בחיי בערה בעצמותיי. ידעתי שאנחנו צריכים להיות יחד.

בחלום, היא התעקשה לשחק על קצה הצוק, למרות שהזהרתי אותה מהסכנה. בפעם אחת, כשהתגרתה בגורל, היא כמעט ונפלה, ואני התעוררתי בבהלה, לבי הולם בחזקה.

פקחתי את עיניי. החדר היה אפל, שקט. נרדמתי לפחות לשעתיים. נדב לא היה בבית, אך השאיר פתק על השולחן: "רמי, יצאתי לראות את הרופא ולתחקר אותו. תגיע בזמנך. – נדב".