פרק 20 מעברים

 

"רמי זה אתה "? 

"רמי זה אתה "? 

אוושת קול עדינה נשמעה ממש ליידי, העירה אותי מאיזה סוג של תרדמה , אולי התעלפתי, לא ממש זוכר

" כן זה אני " , עניתי

"מה קורה לך, אתה נראה גמור לגמרי" , זה היה קול עדין של אישה כך זה נשמע

" מי זאת" , שאלתי ?

"זו אני מאיה" , השתאיתי לשנייה ושאלתי

"מה את עושה פה "רוח מדבר" ?

"אני כאן איתך כל הזמן, בוא אלי, תן לי להביט על המכה שחטפת".

" מה את עושה כאן מאיה"? , שאלתי שוב

"אני כאן איתך תמיד" , ענתה בצחוק המתגלגל האופייני לה.

" מאיה , את משחקת לי בראש שגם כך פצוע"

" רמי, ישנם דברים שאין טעם להסביר, אני כאן וזה מה שחשוב עכשיו"

שתקתי, הבנתי שאין טעם ממש להתווכח עם "רוח מדבר" שבאה והולכת מתי שהיא רוצה, למעשה היא לא ממש נתונה לזמן ומקום, כך זה נראה, שהרי אין הסבר ממשי לעובדה שהיא נמצאת איתי על ההר בדרום הודו.

מאיה ישבה מאחוריי וטיפלה בראשי. המכה , הייתה חזקה, והרגשתי איך היא מנקה את הפצע שנפער.  

"הפציעה שלך בראש לא פשוטה, ונראה שנכון שנרד לאשרם מטה בכדי שתקבל טיפול "

" כן, אבל מה עם מעיין , אני לא משאיר אותה פה , אחרי כל ההרפתקאות שהיו פה"

"מעיין תסתדר, היא בסדר, היא בעניין שלה, היא תחזור שתחזור"

" מה מצבי " ?

" יש לך פציעה משמעותית בראש הדורשת רופא, אני לא חושבת שיש מה להישאר על ההר, במצב כזה."

היא אמרה זאת , תוך כדי שהיא מביטה בי עמוק בתוך העיניים, כאילו קוראת את הקונפליקט הפנימי שנוצר אצלי.

" טוב, אני מנסה לקום" , אמרתי

"רגע בוא אעזור לך, תשען עלי, רמי"

לקום זה היה אתגר גדול, הרגשתי את העולם מסתובב סביבי , והרגשתי שאני צריך את עזרתה של " רוח מדבר" להתרומם.

" רגע, בו תשתה משהו" , היא נתנה לי בקבוק מים קר, גמעתי כמעט ליטר.

" טוב, רמי, עכשיו אנחנו יורדים לאט ובהליכה איטית, אנחנו נרד למטה, ואתה תחלים ותהיה בסדר"

" אוקי, את עדיין חייבת לי הסברים"

" ידוע , ידוע חופר שלי , ידוע, איש אמיץ שכמוך, אני מעריצה אותך", " תודה " , עניתי. 

חייכתי בפנים, שנים שלא שמעתי משהו שמחמיא לי כך, הרגשת אי נוחות אחזה בי, אבל קבלתי את זה וואלה לעיתים מרגיש לי שמגיע לי ואני בסדר עם זה. זו בדיוק הייתה הפעם.

הדרך למטה במעלה ההר לקחה כשעתיים לערך, סבל וסחרחורות מטורפות, בלי רוח מדבר לא הייתי שורד. לקראת בית הציידים הראשון הגיעה קבוצה של מקומיים עם אלונקה.

רוח מדבר , ארגנה משלחת חילוץ בדרך שלא ממש הבנתי. שאר הדרך הייתה קצרה מטה, פשוט שכבתי שם על האלונקה, לדעתי התעלפתי מספר פעמים. כל מה שאני זוכר זו מנגינה של להקת דאוס איפה שהוא בשנת 1996 מנגנים את האלבום הראשון שלהם.

מאוחר יותר פקחתי את עיני "רוח מדבר " כבר לא הייתה, נראה שאני בבית חולים שוכב על מיטה, מצעים לבנים וריחניים, עציץ עם פרחים לבנים, מונח היה על עדן החלון. שמעתי מטוס סילון עובר את מהירות הקול, הייתי מטושטש אבל הבנתי שאני בחיים. משהו לחש לי מלמעלה "זה עוד לא הזמן שלך ירמי, זה לא הזמן שלך , יש לך עוד דרך לעשות".

נרדמתי ושקעתי בתנומה עמוקה, חלמתי על הים של נעוריי, הייתי צעיר כזה, בן 15 או משהו כזה, הסתובבתי עם מגבת חיפשתי על החוף מקום פנוי לשבת, ממולי נעמדה בחורה צעירה ששרה על זמן בו הייתה זקנה, עם נכדיה העתידיים שבעצם היו ילדיי, מוזר. שכבנו על החוף על המגבת, החול אחז בגוף שלנו ונדבק, אהבתי את הנערה הזו ממש , פניה הפכו להיות מבוגרים, והתחלפו בפנים צעירות, היא גמרה מספר רב של פעמים, ובשלב מסוים היא צעקה את שמי בקול רם כל כך של הנאה , התעוררתי.

מאיה, הייתה לידי החזיקה לי ביד, היא לחשה לי באוזן " רמי, ירמי, יצאת מכלל סכנה, עכשיו רק מנוחה"

" תודה " , עניתי

" אתה נראה זוועה , הזקן שלך, העיניים שלך שקועות, אתה חייב מקלחת וגילוח"

" מחר" עניתי, ונרדמתי שוב.

לא ממש ברור כמה זמן ישנתי, החלומות הפכו לבליל לא ברור של מציאות מהולה בדמיון, בכל מקרה, כמה ימים אחרי, התעוררתי, פקחתי את עיני, הרגשתי הרבה יותר טוב.

אחות הודית נחמדה שטפה את פני, היא פנתה אלי באנגלית, ואמרה " זהו אתה צריך לקום ולהתקלח" , בקשתי עזרה ממנה לקום, שוב תקפה אותי סחרחורת, נכנסתי אל המקלחת הצמודה לחדר הטיפולים בוא שכבתי, היא הביטה בי ושאלה אותי " האם אני צריך עזרה" , אמרתי לה שאני אסתדר.

הסתכלתי על עצמי במראה, נראיתי נורא, השיער שלי נראה מוזנח ביותר, זיפי הזקן הפכו לזקן עבות, העיניים שלי היו שקועות, הצוואר שלי פתאום התגלה לי , הייתי כחוש, נפצעתי כנראה ממש קשה, מתברר שפשוט סלע נפל על הראש שלי בעוצמה ושבר את הגולגולת, כמה ימים אחר כך כשדברתי עם הרופא, הבנתי שמצבי היה רע מאד והייתי פשוט על סף מוות.

המקלחת הייתה טובה אלי , שהיתי בה לפחות שעה, קרצפתי את עצמי והרגשתי איך הכוח שלי חוזר אליי אט אט, הבטתי על המראה והחלטתי להתגלח, מאיה המדהימה דאגה לצייד אותי בכל כלי הרחצה הרצויים כולל , העבירה את התרמיל שלי באופן מסודר וקיפלה את הבגדים בארון הקטן , שם יכולתי לזהות את הדרכון שלי.

יצאתי מהמקלחת שכבתי עם מכנסיים קצרות על המיטה, הדלקתי את הפלפון שלי שהיה מנותק, הבנתי שאני כבר לחודש פה , חמישי באוגוסט, זה אומר ממש חודש בבית החולים, מטורף איך שהזמן עובר.

הרמתי טלפון לאמא שלי, שהייתה מודאגת, הסברתי לה שנפצעתי, והיא ביקשה שמיד אגיע הביתה. היא מחכה ומודאגת בטירוף.

עניתי לה שאני מתארגן על עצמי ותוך יום יומיים אהיה בבית. ואכן כך היה השתחררתי מבית החולים, " רוח מדבר " כבר לא הייתה במקום , היא נעלמה כמו שתמיד היא עושה, מגיעה אליי תמיד במצבים הקשים, עוזרת לי ומיד נעלמת כאילו לא הייתה , רוח רפאים. משהו בפנים שלה נחרת אצלי לעומק, הרגשתי תחושת התאהבות עמוקה באשה הזאת. מעיין כאילו נעלמה לי מהתודעה, הרגשתי שמבצבצת בי החלטה לא לרדוף אחרי אף אחד יותר, יש לי את עצמי , אני חיי, אני חוזר לחיי , אני חוזר הביתה.

האמא האהובה שלי חכתה לי בשדה התעופה, היא הייתה נרגשת למדי לראות אותי , היא בכתה שעות כל הדרך צפונה.

" אני לא מאמינה שאתה חיי " היא אמרה

" נעלמת כל כך עמוק שלא היה את מי לשאול, המזל שמאיה התקשרה אליי ואמרה לי שנפצעת בראש, הייתי כל כך מודאגת, יצאתי מדעתי, לא רציתי שתמות לפניי, בני".

" אני חיי אמא, אני אהיה בסדר, לא הצלחתי לפגוש את מעיין , היא נעלמה בהרים"

" מעיין משגעת אותך רמי, אתה כרוך אחריה, ולא מוותר, והיא בכלל בעניין אחר, שחרר אותה ילד ,שחרר אותה, היא לא תחזור יותר"

" למה את מתכוונת , לא תחזור, היא לא ענתה לי, רק הביטה על הדרך, הייתה לי הרגשה שהיא יודעת משהו ולא מגלה"  

" אוקי אמא, את צודקת, שחררתי, ממש שחררתי"

הגענו למעלה האחרון לפני ביתי, גיבור הכלב המדהים שלי הגיע משום מקום, לידו הייתה מאיה, מהלכת בקפיציות הרגילה שלה, שחומה, יפה מתולתלת , פתאום זיהיתי את היופי הקורן ממנה, היא הייתה ממש יפה, משהו קפיצי בהליכתה, כאילו הולכת על אוויר. 

"רוח מדבר, נשמה שלי, תודה על הכול" , התחבקנו, נצמדנו האחד לשנייה, כאילו היינו לעולם יחד, היא הגיעה פתאום לעולמי, היא הצילה את חיי, היא חיכתה ושמרה על ביתי. 

גיבור התנפל עלי וליקק אותי, נכנסנו הביתה, ריח של מרק חם כיסה את כל רחבי הבית, זרקתי את התרמיל בחדר, בינתיים אמא שלי ומאיה ישבו בסלון מחכות לי, מוזר הם התלחששו. 

"רמי , בוא תשב לשנייה" אמרה מאיה והרצינה מבטה.

"משהו רוצה כאן כוס קפה שחור, אני חולם על זה לילות, שניה רגע,  מאיה"

משהו בפנים של מאיה ואמא נראה שונה, החלטתי רגע לחכות לפני הקפה, זה נראה רציני, ישבתי על הספה , מביט אל נוף הים באופק.

"רמי, מעיין מתה " אמרה אמא

" על מה את מדברת" , אמרתי, " כן היא מתה, בשבוע שעבר מצאו את גופתה שכובה בתוך מערה ללא רוח חיים, היא מתה".

לא יודע למה עלתה לי שאלה טריוויאלית " המשפחה שלה יודעת". ? 

" כן כולם יודעים, על מותה לפחות ממה שסיפרו הנזירים באשרם, אלא שהמוזר הוא שהגופה הגיעה לאשרם ונעלמה" 

" מה נעלמה, את מתכוונת הגופה הגיעה לבית החולים, ומשם נעלמה" ? 

" כן , זה מה שאנחנו יודעים" 

"ובכל הזמן הזה אני הייתי, שם, ולא ידעתי כלום, כמו חלום, הזמן עבר, יום אחרי יום, הרדמות אחרי הרדמות, עם מעט שעות של ערנות, ושם הכול קרה, לי מתחת לאף" 

שקט שרר בחדר, הרגשתי איך לאט, אני נובל , כאילו נפרד, משיל ממני תודעה ישנה אל תוך מימד חדש, המוות שלה היה לכאורה צפוי, כאילו ביקש ממני כל הזמן להיפרד ולמוצא את אותו הדבר שאני זקוק לו.

מאיה הביטה בי , היא דמעה, גם אימי שכבר מבוגרת מאד הייתה, בכתה במין בכי חרישי, שקט כזה, כאילו מנסה להתיר את החולשה, מאיה הייתה אהובתה של אימי, הם חגגו יחד את החיים ויצאו לטיולים , אמי הייתה קשורה אליה , כאילו אליה, אבל בעצם  דרכה אליי, אל הבן האבוד, הבן המוזר, שחיפש וחיפש ולא מצא דבר. זה שתמיד צריך  לחפש אותו באיזה עולם דמיוני שהוא נמצא, ולהחזיר אותו שוב ושוב, לחיק האם, דרכה של מעיין, ועכשיו מעיין לא כאן.

איפה תהיה נקודת החיבור הבאה. אולי כבר לא תהיה? 

הסתכלתי על מאיה, היא הייתה מסתורית כמו האוקיינוס, ללא גבולות, ואיך שחשבתי שהיא מכילה אותי , היא פתאום נעלמת, ולעיתים כאן ולעיתים שם, ואני בנדודי הרבים רגיל לשנויים, אבל זאת , משהו תפש אותי , כבר שם במערה לפני שנכנסתי לסאדיק, ואיך שהיא  שהיא טיפלה, ואיך היא ידעה שאני שם במערה על ההר? 

הרגשתי איך הכול חוזר אליי, כאילו הייתי שם, כאילו הייתי נוכח בזה, יצאתי החוצה , קראתי לגיבור "בוא" , הבנות נשארו, " רוח מדבר יצאה אחרי ובקשה להצטרף אלי. כמובן שהסכמתי זה נראה טבעי שנהיה יחד. ירדנו במורד ההר, הרגשתי את ידה אוחזת בידי , לא הבטתי אליה, בזווית העין יכולתי לחוש במבטה.