השלכתי
על עצמי מכנסיים קצרות וחולצת תישרט מאתמול. תפסתי את תיק היד שלי – תחושת דחף
פנימית אמרה לי שלא כדאי להשאיר כל עדות מאחור – ויצאתי.
"רמי,
אתה לא תאמין," נדב פלט תוך כדי תנועה. שערו, שגדל פרא בחודשים האחרונים,
נשאב אל הרוח, ועיניו נראו לפתע שונות, מלאות במשהו בלתי מפוענח.
"דבר,
נדב," אמרתי, תוך שהמבט בעיניו הלך ונעשה מטריד יותר.
"מעין
במרפאה. היא בחיים."
"מה?"
לחשתי בהלם. "מה קורה פה? נדב, מי משחק לנו בראש?"
ההליכה
שלנו הפכה לריצה, נדב פתח בבת אחת את דלת המרפאה, אך האחות עצרה אותו מלפרוץ
פנימה. "היא עדיין חלשה. היא חייבת מנוחה."
נדב
הביט בה בהבעה של אימה. "עד עכשיו חשבנו שהיא מתה, ועכשיו אומרים שהיא חיה?
אני חייב לראות אותה."
הרופא
החליף מבטים עם האחות, ולבסוף הנהן, מאשר את הכניסה. "אני מבקש שתורידו
נעליים, תשטפו ידיים ותשימו מסכת פנים."
עשינו
כמצוותו. כשהדלת נפתחה, נכנסנו לחדר אפוף אדים שהסתיר כל דבר מטווח הראייה. הדלת
נסגרה מאחורינו, והאוויר היה סמיך, כבד. אפשר היה לראות רק את הצעדים הקרובים
אלינו. נדב הובל, ואני אחריו.
כשהתקרבנו
אל המיטה, ראינו את מעין. עיניה היו פקוחות ומביטות מעלה, אך רק חלק קטן מהאישון
נראה. הן קיבלו גוון לבן מבהיל, וגופה הרזה התגלה מתחת לסדין. היא נראתה שברירית,
כמעט לא נוחת בעולם הזה.
הרופא
בדק את הדופק שלה. "הדופק מאוד נמוך," אמר בשקט. "נראה שהיא לגמרי
לא איתנו. הבדיקות הרפואיות תקינות לחלוטין, אך אין לי הסבר לתופעה הנפשית הזו."
"ניסיתם
להעיר אותה?" שאלתי בחרדה.
"כן,
כמה פעמים. זה נראה כמו תרדמת. עם זאת, יש תזוזות ביד שמאל שמרמזות על רצון לתקשר,
אבל עדיין לא ברור."
"דוקטור,
אני יכול להחזיק לה את היד? זה בסדר?"
"כן,
אבל בעדינות. לאט וברגישות."
"היא
האישה שלי," עניתי בנחישות.
ידה
החליקה אל תוך כף ידי, עדינה, נינוחה וחלקה. הרגשתי גל של אהבה ששוטף אותי ברגע
הזה. המגע שלה העביר בי מסר מעומעם לראשי, אבל נשימה עמוקה העבירה את תשומת ליבי
ללב, והוא התרחב בתגובה.
עצמתי
את עיניי, הנחתי את ידי השנייה בעדינות על ידה, עוטף אותה מלמטה ומלמעלה. נדב הביט
בי בשקט, ראשו נטוי קדימה, נראה כאילו הוא מתבייש ביכולת שלי לאהוב את האישה הזו
בעוצמה כזו.
ואז,
באיווחה חדה, שמעתי אותה. הקול שלה חדר ישירות אל תוך ראשי, ברור ומצמרר, כאילו
מעיין עצמה פנתה אליי ממרחקים אינסופיים.
"רמי,
רמי, רמי," קולה נשמע חד ועמוק. "תתעורר. זו אני, מעין."
פקחתי
את עיניי, אבל החדר נותר דומם. הקול לא הגיע מגופה של מעיין, אלא ממרחבים פנימיים,
הישר מתוך ראשי. ברגע שהעיניים שלי נפקחו, הקול נעלם, התפוגג כאילו היה חלום
שברירי. עצמתי את עיניי שוב, והרגשתי חרדה מזדחלת במעלה בטני. התחושה הייתה משונה,
כאילו הגבול בין המציאות להזיה מתחיל להיטשטש.
ואז
היא שוב דיברה, בקול רך יותר, כאילו נוגעת בי בנפש עצמה.
"רמי,
זו אני. אל תילחץ. זו דרך ההתקשרות שלי מעתה ואילך. אני הלכתי רחוק, רחוק מדי,
למקום שממנו אינני יכולה לחזור עוד. אך ניתנה לי האפשרות להעביר מסרים מלמעלה,
להוריד אותם למטה. אל תפחד, רמי שלי, אהוב ליבי. אל תעזוב את ידי."
לפתע,
תחושת רוגע מילאה אותי. התמסרתי למסרים שלה, למילים שנשאו תחושה של עולמות אחרים,
של ממד שלא הכרתי. היה במגע שלה משהו מרגיע, כאילו נשמתי חזרה הביתה, אל מקומות
נסתרים שמעולם לא דרכתי בהם, אך תמיד היו שם.
"רמי,
רמי שלי," קולה לחש בקול רך, מלא אהבה שלא ניתנת לתיאור במילים.
"עכשיו
זה הזמן. תעזוב אותי, תן לי לנוח. מחר, בבוקר מוקדם, תבוא לבד, ונמשיך. לך לדרכך,
אהובי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה