פרק 24: בצוהרי היום

 עיניי נפקחו אל אוויר העולם, הכל חזר להיות בדיוק כפי שהיה, אך הפעם ליוותה אותי תחושה פנימית מוזרה, כאילו היום הזה עשוי להיות חשוב במיוחד. נדב כבר עמד מחוץ לבית, ומבעד לוילון ראיתי אותו מדבר עם הדוקטור הכחוש. כשזיהה אותי, הוא קרא בקול: "קדימה, רמי! מחכים לנו במרפאה."

השלכתי על עצמי מכנסיים קצרות וחולצת תישרט מאתמול. תפסתי את תיק היד שלי – תחושת דחף פנימית אמרה לי שלא כדאי להשאיר כל עדות מאחור – ויצאתי.

"רמי, אתה לא תאמין," נדב פלט תוך כדי תנועה. שערו, שגדל פרא בחודשים האחרונים, נשאב אל הרוח, ועיניו נראו לפתע שונות, מלאות במשהו בלתי מפוענח.

"דבר, נדב," אמרתי, תוך שהמבט בעיניו הלך ונעשה מטריד יותר.

"מעין במרפאה. היא בחיים."

"מה?" לחשתי בהלם. "מה קורה פה? נדב, מי משחק לנו בראש?"

ההליכה שלנו הפכה לריצה, נדב פתח בבת אחת את דלת המרפאה, אך האחות עצרה אותו מלפרוץ פנימה. "היא עדיין חלשה. היא חייבת מנוחה."

נדב הביט בה בהבעה של אימה. "עד עכשיו חשבנו שהיא מתה, ועכשיו אומרים שהיא חיה? אני חייב לראות אותה."

הרופא החליף מבטים עם האחות, ולבסוף הנהן, מאשר את הכניסה. "אני מבקש שתורידו נעליים, תשטפו ידיים ותשימו מסכת פנים."

עשינו כמצוותו. כשהדלת נפתחה, נכנסנו לחדר אפוף אדים שהסתיר כל דבר מטווח הראייה. הדלת נסגרה מאחורינו, והאוויר היה סמיך, כבד. אפשר היה לראות רק את הצעדים הקרובים אלינו. נדב הובל, ואני אחריו.

כשהתקרבנו אל המיטה, ראינו את מעין. עיניה היו פקוחות ומביטות מעלה, אך רק חלק קטן מהאישון נראה. הן קיבלו גוון לבן מבהיל, וגופה הרזה התגלה מתחת לסדין. היא נראתה שברירית, כמעט לא נוחת בעולם הזה.

הרופא בדק את הדופק שלה. "הדופק מאוד נמוך," אמר בשקט. "נראה שהיא לגמרי לא איתנו. הבדיקות הרפואיות תקינות לחלוטין, אך אין לי הסבר לתופעה הנפשית הזו."

"ניסיתם להעיר אותה?" שאלתי בחרדה.

"כן, כמה פעמים. זה נראה כמו תרדמת. עם זאת, יש תזוזות ביד שמאל שמרמזות על רצון לתקשר, אבל עדיין לא ברור."

 

"דוקטור, אני יכול להחזיק לה את היד? זה בסדר?"

"כן, אבל בעדינות. לאט וברגישות."

"היא האישה שלי," עניתי בנחישות.

ידה החליקה אל תוך כף ידי, עדינה, נינוחה וחלקה. הרגשתי גל של אהבה ששוטף אותי ברגע הזה. המגע שלה העביר בי מסר מעומעם לראשי, אבל נשימה עמוקה העבירה את תשומת ליבי ללב, והוא התרחב בתגובה.

עצמתי את עיניי, הנחתי את ידי השנייה בעדינות על ידה, עוטף אותה מלמטה ומלמעלה. נדב הביט בי בשקט, ראשו נטוי קדימה, נראה כאילו הוא מתבייש ביכולת שלי לאהוב את האישה הזו בעוצמה כזו.

ואז, באיווחה חדה, שמעתי אותה. הקול שלה חדר ישירות אל תוך ראשי, ברור ומצמרר, כאילו מעיין עצמה פנתה אליי ממרחקים אינסופיים.

"רמי, רמי, רמי," קולה נשמע חד ועמוק. "תתעורר. זו אני, מעין."

פקחתי את עיניי, אבל החדר נותר דומם. הקול לא הגיע מגופה של מעיין, אלא ממרחבים פנימיים, הישר מתוך ראשי. ברגע שהעיניים שלי נפקחו, הקול נעלם, התפוגג כאילו היה חלום שברירי. עצמתי את עיניי שוב, והרגשתי חרדה מזדחלת במעלה בטני. התחושה הייתה משונה, כאילו הגבול בין המציאות להזיה מתחיל להיטשטש.

ואז היא שוב דיברה, בקול רך יותר, כאילו נוגעת בי בנפש עצמה.

"רמי, זו אני. אל תילחץ. זו דרך ההתקשרות שלי מעתה ואילך. אני הלכתי רחוק, רחוק מדי, למקום שממנו אינני יכולה לחזור עוד. אך ניתנה לי האפשרות להעביר מסרים מלמעלה, להוריד אותם למטה. אל תפחד, רמי שלי, אהוב ליבי. אל תעזוב את ידי."

לפתע, תחושת רוגע מילאה אותי. התמסרתי למסרים שלה, למילים שנשאו תחושה של עולמות אחרים, של ממד שלא הכרתי. היה במגע שלה משהו מרגיע, כאילו נשמתי חזרה הביתה, אל מקומות נסתרים שמעולם לא דרכתי בהם, אך תמיד היו שם.

"רמי, רמי שלי," קולה לחש בקול רך, מלא אהבה שלא ניתנת לתיאור במילים.

"עכשיו זה הזמן. תעזוב אותי, תן לי לנוח. מחר, בבוקר מוקדם, תבוא לבד, ונמשיך. לך לדרכך, אהובי."

פרק 23 מנוחה נכונה

 

אני זה אתה, אתה זה אני. אני הוא אתה, אתה הוא אני. אני הוא זה, אתה הוא זה, ולכן יוצא שאנו זה.

מה "זה ", "זה" ?

הבוקר החל לטפס מעל האופק, באיטיות שמרגישה כמעט נצחית. קרני השמש הראשונות נמסו בעדינות מבעד לווילון הצהבהב, כמו זורמות ברכות על פני החדר. האור דקיק, כמעט בלתי מוחשי, אך כל כך מוחשי בו זמנית, כמו רישומי חלום שכמעט נשכח. צינה קלה חלפה על עורי, ותחושת החופש התפשטה בגופי, תחושה שקשה להסביר, כאילו שברגע אחד נפתחו שערים סמויים של תודעתי. כל הגבולות היטשטשו, לכאורה כל תודעה נמסה לתוך השנייה, וכל הוויה היא השתקפות הדדית, חסרת התחלה וסוף.

מחשבות צפו במוחי, ללא מקור ברור. העולם סביבי החל להיראות שונה. הווילון, שבשגרה הוא סתם וילון, עכשיו היה צורה אחרת – משהו שהוא הרבה מעבר לחומר. הצבע הצהוב שלו התמוסס לתוך האוויר, וכבר לא היה מחובר לאובייקט הפיזי שממנו בא. החדר כולו נראה כחלל רחב ועמוק, מלא בצורות וצבעים שהתקיימו במקביל, כמו תעתועי אור, חסרי אחיזה בממשות הפיזית. הכול היה תלוי במילה, והמילים עצמן – נוצרו מתוך האותיות.

אבל רגע... האותיות. מה הן בעצם? גם הן מופע, משהו עמוק יותר, שמסתיר בתוכו סוד. אם לא היו אותיות, האם היה בכלל עולם? התחושה הזו, המוזרה והמוזרה יותר, התפשטה בי כמו גל שקט אך בלתי ניתן לעצירה.

הרגשתי כמו תייר בתודעתי שלי. מעבר לאותיות, מעבר למשפטים, מעבר לסמלים – לא היה כלום. חלל ריק ועמוק, עליו היו פזורות אותיות ומשפטים, מרחפים כמו איים קטנים של הבנה בתוך ריקנות עצומה. כל המחשבות התמזגו לרעש לבן של תודעה קולקטיבית, שכולם מבינים – ואני, איכשהו, אבדתי בה.

כששפשפתי את עיניי, שום דבר לא השתנה. הכול נותר אותו דבר, מרחף בין מציאות להזיה. ניסיתי לקום, אך גיליתי שלא הייתי. גופי נעלם. תחושת חלחלה קרה החלה לחלחל לאט לתוך קיומי. אולי אני מת? המחשבה הזו, שהייתה אמורה להפחיד, הרגישה פתאום נכונה. אולי זה מה שזה – מעבר למשהו אחר.

ואז, מתוך האפלה הזו, הגיעה תובנה פנימית, קול שקט שהרגיע אותי: "מה אתה דואג? הכול מדויק." הכול היה במקומו, והכול היה נכון. אפילו התובנה הזו על תודעה חדשה נראתה כאילו הייתה שם תמיד, פשוט חיכתה שאגלה אותה. אולי זו בהירות מופשטת, סוג של הבנה שקיימת מעבר לזמן  ללא התחלה וללא סוף.

נדב התעורר מולי. הוא נראה מטושטש, כאילו בא מתוך ערפל סמיך. הוא שאל שאלה, אבל המילים שלו נשארו תלויות באוויר, חסרות משמעות עבורי. אני הבטתי בו, אבל כל אות, כל משפט שאמר הפך לעוד צללית של משהו שהיה פעם מובן. עכשיו זה היה חסר כל תוכן. אותיות הפכו לרעש חסר צורה. בלי אותיות, אין מופעים, ואין עולם. עכשיו אני מבין – אני לא מבין אותו. רגע, מה קורה לי?

זה הזכיר לי מיד את אותו טריפ רע שעברתי שנה קודם, אצל איילת הקוסמת. אותו ערב שבו איבדתי את הקשר למציאות, כאילו חציתי גבול אל תודעה אחרת, בה הכול היה שונה, משוחרר, אך גם מאיים ומוזר.

ובדיוק אז, מתוך תחושת היציאה מהמטריקס, כאילו כל הגבולות בין מציאות לאשליה החלו להתמוסס, פתאום חזרתי להרגיש את גופי. משהו חיבק אותי, ורכות נעימה התפשטה בי. היא לחשה באוזני, קולה עדין אך עמוק, כאילו בוקע מתוכי: "אני, אתה, ואני כל כך אוהבת אותך. אני לא נפרדת, אני לא מתאבלת, אני בתוכך."

היבטתי על עצמי, והייתה תחושה משונה אך נעימה – כאילו איני קיים בנפרד. מולי, במופע הפיזי, נגלו פניה של מעין. ליטפתי את פניה, או אולי את עצמי, כי כבר לא הייתה בי תחושת שייכות לאף אחד או אחת. הכול נטמע זה בזה. הרגשתי שאין כל צורך בהגדרות, כי החיבור האינסופי של קארמות אינסופיות מתקיים בתודעה. זהו חיבור עמוק, ואולי דווקא היעדר חיבור – מעין וודאות שאינך נפרד, שאתה אחד, לגמרי אחד עם עצמך, ודרכה – עם "הברהמן," המוחלט, האין-סופי, אלוהים או ההוויה. המופשט, שלם במהותו, ללא התחלה וללא סוף.

אל המקום הזה אני שואף, למקום הזה אני הולך – ואני מאוהב, מאוהב באותה האהבה שאני מקבל עכשיו, אותה אהבה שעטפה אותי כשמעין לחשה באוזני. תחושה פנימית חלחלה בי: מעין, האישה שאיתי, כבר לא קיימת במופעה הפיזי, היא מעבר לכך. כל מה שנראה לעין רק מבטא את ההתפתחות הפנימית שלי, את התובנות שצברתי בהבנת היקום.

קודם כל באה השאלה "מי אני?" – שאלת זהות עמוקה שנצרבה בתודעה. אחר כך בא ה"אטמן" – התודעה הפרטית שלי, זו שנשארה נחבאת בתוכי כל הזמן. ולבסוף, כל הקשרים הללו נחשפו. השפה של התודעה נפתחה, והיא הובילה לשלמות רכה ועדינה. נירוואנה, טבולה באהבה שאין לה גבול.

" רמי, תתעורר!" שמעתי קול קורא. הוא חזר שוב ושוב, הולך ומתעצם, כמו פעימת לב עמוקה שמושכת אותי חזרה אל העולם. פקחתי את עיניי.

"אל תמות עכשיו, רמי, בבקשה. יש פה משהו שאתה חייב לראות.

פרק 22 התעוררות

חדר המלון היה אפל לחלוטין. הווילון היה סגור, והרגע הקסום של בין הערביים הפך באחת ללילה של ממש. הערב תמיד משך אותי אליו, ובאותה מידה גם הרתיע. כילד, הפחד מהחושך היה כמעט משתק. מה יש בו בחושך שמבעית כל כך?

חוסר היכולת להסתמך על הראייה ולזהות את המציאות מבחוץ מאלץ אותנו להתעורר ולהפעיל חושים אחרים – אלו שמביאים אותנו להתמודד עם מה שנמצא בתוכנו. בהודו, במיוחד באותו חבל ארץ ספציפי שבו שוכן האשרם של רמהנה מהרישי, ישנה העדפה לחשיכה, כמו כדי להזכיר שהאור הפנימי חשוב יותר מהאור החיצוני.

אז מה הפחיד אותי כילד בחושך? אולי הצורך להתמודד עם מה שקורה בפנים, כשמחשבות ורעיונות מתערבבים עם רגשות ותפיסות עולם, נכונות או מוטעות. ייתכן שכילד הייתי חשוף מול עצמי ללא הסבר או הדרכה. הדמיון המפותח שלי ראה דמויות, הבזקים, ומפלצות אנרגטיות שהקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח עד שהבעתי את רצוני ואז הם נעלמו.

אבל מה אני רוצה בכלל? מה אני צריך? מה מעניין אותי? אני נווד במציאות פנימית וחיצונית מיוחדת. אני מחפש את אהובתי שנעלמה, ומבין שהיא קרובה, ופתאום היא נעלמת. מה קורה כאן? מי משחק לי בראש? מה אני אמור להסיק מכך?

הלילה ירד, והשעה הייתה כבר 20:30. נדב עדיין לא הגיע, וזה אומר שהוא כבר כמה שעות טובות מחוץ למלון. להבנתי, הוא ניגש למרפאה לנסות ולתחקר את הרופא והאחות, ומאז נעלם גם הוא. אולי ברח? זה נראה הזוי, אבל עם כל האירועים שקורים פה, נדמה שאין סוף למציאות המשתנה תדיר.

דפיקות קלות נשמעו בדלת. שאלתי: "מי שם?"

"זה נדב, תפתח."

נדב נכנס אל המלון, פניו היו חיוורים ועיניו בערו בלהבה של סערת רגשות. "מה קורה ילד, אתה נראה מותש."

"האמת היא שהעסק הפך להיות הזוי ביותר, רמי."

"מה העניין?" שאלתי.

"הם לא מעוניינים לדבר."

"מי לא מעוניין לדבר?" שאלתי.

"הרופא והאחות. הם פשוט כאילו לא מבינים אנגלית. כמעט שהפכתי להם את השולחן, הם הזמינו משטרה. עד עכשיו הייתי בחקירה."

"נדב, ספר לי הכול," אמרתי, מדליק סיגריה ויוצא אתו החוצה.

ממולנו עמדה מכונית משטרה עם אורות מהבהבים שחתכו את החשיכה כמו להב חד. נדב עמד מולי, נשימתו כבדה. הוא התכוון לומר משהו, אבל לפתע נדם כשהאוויר סביבנו החל להשתנות. מין דממה מוזרה נחתה עלינו, וכל הצלילים מסביב נבלעו כמו בתוך ריק שחור.

האדמה תחת רגלינו החלה לרעוד קלות, והרעד הלך והתחזק. לפתע, מתוך הצללים שסביבנו, החלה להתגבש דמות, עטופה בערפל דק ושקוף למחצה. נדב ואני הבטנו אחד בשני, המומים ומלאי פחד. הדמות המשיכה להתגבש, ולבסוף, ראיתי את פניה – אלו היו פניה של מעיין. אך היא נראתה שונה, כמעט  כמו רוח רפאים.

היא הביטה בי בעיניים חודרות ומלאות עצב, ולחשה בקול שהיה רך אך עמוק, כאילו בא מהעולמות שמעבר: "חיפשת אותי, ועכשיו אני כאן. אבל דרכינו עדיין רחוקה מסיום. הדרך האמיתית מתחילה עכשיו, במקום שבו המציאות והחלום מתמזגים."

לפני שהספקתי להשיב או לשאול שאלה, דמותה של מעיין החלה להתפוגג, מותירה אותנו עם הדממה והחשיכה שעטפה אותנו מחדש. אבל משהו בי השתנה – הרגשתי שנפתח שער אל תוך עולם אחר, שבו ייחשפו הסודות שהיו חבויים עמוק בתוך נפשי. ידעתי שמעיין אינה רק זיכרון או דמות מן העבר, אלא מפתח לגילוי גדול שיעמיד במבחן את כל מה שהכרתי עד כה.

בדיוק אז הופיעו הרופא והאחות, ואיתם גם קון, פניהם היו מלאות בתדהמה וחרדה. הם השתחוו על האדמה והחלו להתפלל בסנסקריט, כאילו היו עדים לאירוע קדוש ונשגב שמעולם לא ציפו לו. נדב ואני עמדנו שם, בתחושה מוזרה ועמוקה של ניתוק מכל מה שהכרנו. הייתה תחושה כאילו נקרע מסך בין עולמות, וכולנו היינו שותפים לחוויה בלתי ניתנת להסבר, שנכנסה עמוק לתוך נפשנו ולא הרפתה.