היא ישבה על גבי המזרן הישן בתוך המערה על ההר, אשר למרגלותיו נפרש לדרום, הכפר ארנצ'ולה.
והיא דוממת, עינה סגורות, פניה שלווים, ישיבתה זקופה ואצילית.
ראשה מוטה לעברו של הנהר הגדול.
והנהר שוצף וקוצף בהגזמה ומתנהל בהיפוך מחשבתי למרחב השקט הפנימי, בוא הייתה שרויה מעין.
ובזמן הזה בדיוק , שרתה השכינה, במרחבי הזמן האינסופי שלה.
והשכינה שהתגלתה, הביאה אתה אנרגיית קדושה.
לעיתים מבוכה מעצם הווייתה, אך תמיד זו היא התודעה אשר הייתה שם מזמן הקדומים.
ומעין כרתה את מקומה הטבעי בעולם. ממש כמו אבן סתמית ודוממת.
שהרי נדודיה של האבן נתונים ותלויים בתנועות הקרקע בסביבת הווייתה.
ולפיכך בשלב זה מעין, היא כמו האבן. נתונה ותלויה בחיצוני לה, האמנם?
גל ועוד גל של מחשבות מלאו אותה. והגל כדרכו נשבר על החוף. והחוף הוא מרחב תודעתה, ותודעתה היא זו היא, המקרינה כמו מסך את פני המציאות כפי שהיא חווה אותה, ומי היא זה שחווה את כל זאת ? האם מדובר בהיגיון צרוף או מחשבה במוזרותה ?.
ואם כך, מהי תודעה זו ? מהי אותה אניגמה חמקמקה אשר מאפשרת לנו לחשוב על ואודות המחשבות שלנו, מה היא אותה היכולת? המייצרת את התפיסה הדואלית בנינו לבין עצמנו. ותפיסה זו תברא בהכרח את הפער בנינו "האובייקטיבי" לבין "האני".
אז מי הוא "האני", כן זה שחושב על המחשבה, זוכרים? , האם ה"אני" הוא "התודעה", שכן כל זמן שיכולת זו פועלת , מציאות נבראת. ומהי מציאות? ומי זה האני שניסיון חייו ממוקד בהתכללות אל תוך המופשט.
השאלות הללו הדהדו בבקתה שלנו, היינו שנינו חוקרי תודעה מנוסים, מקשים ומתקשים ברזי הקיום. זהינו בבהירות את כל המתחזים למיניהם שהסתובבו מלאים באגו רוחני, זו לא המהות. וזהינו גם את אותם מורים רציניים, אשר בהבנתם הגיעו לעומקים ספורים ברזי "האני", וגם שם למדנו אם כי השאלות הדהדו, ובכל התורות כולם גלינו רק את המאחד, ואף לב הפלא אף אחד לא דיבר בשם המאחד.
והיא מעין מזה שנים מנסה להסביר שימים אלו ימים קריטיים וצריך לייצר את האג'נדה והתורה הבאה, אחריה יבואו רבים ונראה שהיא עלתה על "המאחד" הוא המופשט, ורגע נגלהו, ואז הכל יהיה אחד.
ואני מקשה, והיא מנסה להסביר לי את "האני". ואני לעיתים מבין, משתהה ומתבטל, מנסה לקלוט. שהרי התודעה לא קיימת בחושיי, ואז מנסה שוב להבין, אבל החמקמקה הזו היא גם לא במחשבותיי. ואם היא לא בגופי ולא במחשבותיי אז היכן היא זו התודעה?
"היא לא אובייקט היא הסובייקט, וסובייקט אינו אובייקט בהכרח, הבנת רמי"?
"כן , אני מבין מעין
"לא טפשון" , את התודעה לא מבינים.
"נכון את צודקת, אז איך יודעים" אני שואל
"בעיקר , לא יודעים, כי גם יודעים היא מחשבה"
"אז , מה כן מעין" ?
"אהובי האינסופי, היפה מבפנים ויפה מבחוץ, בוא ננסה את זה".
הלכנו לאט אל הסלון מחובקים, אוהבים , הבקתה שלנו, הסלון היפה הפונה אל מערב, מזמין אותנו לתא השטח הבא, לעיתים בראות טובה ניתן לראות ולהריח את הים.
היא הביטה בי אל תוך העיניים, הרגשתי חשוף, האגו שלי, התעלמתי, התעשתי, " אני שלך , מעין, מה עושים"?
"שב אהובי במנח רגוע, והקשב אליי , רק אליי."
אלו היו ימים ספורים לפני שהיא נעלמה, ישבנו יחד והזמן נעצר, למדנו, אהבנו ובעיקר התפתחנו יחד אל האור, לא ידעתי שהיא בתוכה מתכננת את העלמות.
"עצום את העיניים והתחל לספור מאחד ועד הספרה חמש, בכל פעם שהגעת לחמש, התחל שוב, וכך חוזר חלילה. השתדל להתמקד בעצם פעולת הספירה בלבד. כל זמן שמגיעה מחשבה לתודעתך, חזור לספירה באדיקות, מאחת ועד חמש.
אט אט אם תתמיד בתהליך, תודעתך תתמלא במשימת הספירה בלבד.
גם שמחשבות יעלו בתוך התהליך, אל תתנגד להם, אהובי, תן להם לחלוף, הבט בהם כמו על ענן שחולף במרחבי השמיים, והרפה מהם, התמקד בספירה, נסה לראותם בהווייתם הבסיסית , אנרגיה של אור ולא מהות חומרית.
המחשבות האחרות לאט יפסקו, ויעלו להכרה באינטרוולים רחבים יותר.
בשלב זה הרפה מהספירה שכן גם זו מחשבה. כן הרפה מעצם הספירה, אל תספור יותר, אל תספור יותר.
ואז, מיד עם החלטתך להיפרד מהמחשבה האוטומטית האחרונה, בדיוק בפרק הזמן הנוכחי הקדוש הזה, תחווה בהירות ראשונית לגבי טיבה של התודעה.
כעת, אין מחשבות כלל, לפרקים תחזור מחשבה, ובכן הרפה שוב מהמחשבה, ובכך תתקדם ללב התודעה, ובכך תתכלל כתודעה פרטית בתוך התודעה הכללית.
היא הרגועה, האוהבת והמכילה, אשר בתוכה כל התשובות וכל המציאויות. היא ממש היא, תודעתך אהובי, פגשת את עצמך והשמחה גדולה, ואהבה אינסופית, פגשת את עצמך, הווייתך, ובכך בהתאמה מושלמת את החיבור בניך לבין התודעה האינסופית. ואתה והמופשט אחד.
והמרחב מתמלא בצבע תכלת, רסיסי חלקיקים בצבע תכלת , עוטפים את המרחב, כמו קורי עכביש אינסופיים נעים במרחבי האינסוף, והכל, מתרחש בתודעתך. ואין יותר רמי האיש, הגוף או המחשבות של רמי, יש רק תודעה, פרטית שהיא אחת והיא מופשט , ויש רק מופשט.
ובתוך כך צצים דומים לך, חלקם בצבעי ורוד דהויים במרחב, ואחרים כמוך מהולים בצבע תכלת, ויושבים בקבוצה ולומדים את כללי המימד החדש המתקרב לבוראו.
ועתה , פקח את עיניך, אל תנסה להתמקד באובייקטים מסביבך, אל תיתן להם שם, גם לא משמעות, אין כלום גם מחוצה לך שהוא לא בתוכך. זה הכול מרחב, ומבעד לעיניך יחלו להופיע זרמים המלאים רסיסי תודעה אינסופיים , כמו פיקסלים מכל עבר ימלאו אותך, ואתה אהבה, רק זרזיף אהבה במרחב האהבה האינסופי.
ועתה אהובי היקר, עצום את עיניך שוב, כעט זרום אל תוך המרחב התכול, הרפה, שחרר, אתה מת. "
בשלב זה התחלתי לרוץ במרחבי האחו הצהובים, הפכתי בדמיוני לאריה צעיר, חזק, מהול באנרגיות חיות וחיים עוצמתיים, תודעתי הייתה נתונה לשמירה על אזור המחייה שלנו, ובכך רצתי במהירות אל אהובתי, אף אחד לא עצר אותי , ואהבתי אותה מספר פעמים רב, עד לשיכרון חושים, נרדמנו על הגב עד החשכה.
פקחתי את עיני, היא לא הייתה שם, כנראה שנרדמתי על המזרון, רוח קרירה נכנסה מבעד לחלון, סגרתי את התריסים ונכנסתי אל המקלחת.
היא חיכתה לי עירומה, מביטה בי במבוכה, מצחקקת בערגה, התקרבתי אליה , לאט עד למגע, ושוב אהבנו ואהבנו עד לתשישות המחשבה והגוף, השהינו את הנסיקה שוב ושוב עד לבהירות אחת שהייתה בתודעתנו- המופשט.
מעין, לקחה רחוק מידי, היא נעלמה ואני אחריה, מחפש , לא מוותר. העלייה היום אל ההר לא הייתה פשוטה, החלטתי לעצור ולחזור לשם מחר. הציוד שלקחתי ודאי לא יספיק. אין לדעת כמה זמן אשהה שם, בכל מקרה החלטתי בנחישות לחזור מחר לפנות בוקר ולמצוא את מעין על ההר, תפילתי ומהותי נתונים למצבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה