פרק 16 "נדיהאי"

 

פרק 16 "נידהאי"

ההליכה הזו עשתה לי טוב, הרגשתי עמוק בפנים, בתוכי, את המטרה הלא מתפשרת שלי. להציל את מעין, להציל אותה את מעין ואולי זה רק להציל  עצמי מעצמי. היא אמיצה האשא הזו, ללכת עם עצמה, להתחבר בכדי להיפרד, להתנתק בכדי להגות והכל למען גלוי עצמי וייחודי שלה, ללכת עד הסוף , ללא התפשרות.

 "מטרת חיי", היא אמרה לי "זו מטרת חיי, לא תישאר לי אהבה אליך מצער ויגון על עצמי. אתה לא מבין, אני חייבת שחרור, מכבלי הדואליות". המילים שלה מהדהדות בלילות האחרונים,  מילים נוגעות, חודרות כמו מסמר שחודר לרגל מבעד לנעל העבודה ומכאיב בפתאומיות חדירתו אל העור החשוף, אלא שהפעם זה היה הלב שלי והוא  נשבר. החלטתי שאני משחרר ושחררתי, כי לא נותר בי אוויר.

כאמור הפרשה הרוחנית שלה החלה מאותה החלטה, אחרי שכנועים שלי,  ללכת אל הסדיק מהגליל. היא הבינה שאולי זו לא סוף הדרך, זה רק פתח אצלה צוהר להמשך חקירה עצמית, והחוסר הבסיסי הנובע ממנה כמו גם היעדר ההסכמה האישית לסבל מתמשך, סיפק פוטנציאל משמעותי למעשה וכך היה.

ההרגשה בבקתה המשותפת שלנו  הייתה שהיא לא שלמה עם עצמה, משהו דחף אותה לעומק, ולאט ריצדה בה ההחלטה אשר הפכה לשריטה, ומעין כאחת שלא מתאפקת עם רגשותיה העזים, ארזה ביום אחד ונסעה להודו, השאירה מכתב עלום ואפילה רגעית. 

הדרך שלה להודו ארכה משמעותית מהמצופה ורק לאחר יומיים וחצי  של טיסות , החלפות, על החלפות במטוסים היא הגיעה רצוצה ומרותה לדלהי. היא ירדה היישר לתוך ביב השפכים הגדול של החיים, המראות, העוני, הצפיפות והרעש האינסופי הביא אותה להתקפת חרדה אשר הביאה אותה להתעלפות באמצע רחוב הומה. נהג מונית מקומי אסף אותה, הוא לקח אותה היישר לבית החולים, שם שהתה כשבוע, הפרוגנוזה של הרופא המטפל הייתה קריסת עצבים.

ובכל השבועות בהן שהתה בבית החולים, היא לא טלפנה, גם לא כתבה. ואני חשבתי שלעצמי שאני לא מציק ונותן לה את הזמן שלה, בתוכי חפרתי לעצמי בכל יום, היו שם זיכרונות, אותן תמונות ופיסות חיים מטורפות שלנו. שוכבים יחד עד לערגת חושים בלתי נשלטת אל תוך ימים שהופכים לילות, והזמן כאילו עצר מלכת. אלו היו הימים בהם החלטנו שאנו מכושפים בתוך "האחד" , מנסים להבין אותנו ואותו ואז ביחד להבין שהכול אחד, הפולחן הזה הפך באביב לטירוף בשרים, ולשבוע של סינתזת גופים בלתי נשלטת, הערגה האחד כלפי השנייה התעצמה והפכה להרסנית.

בהתחלה זרמתי איתה, זה נראה היה פסגת כל חלומותיי, היא הייתה פשוט באורגזמה תמידית, חשבתי לעצמי הליבידו שלי ממוקם בכוכב מאדים, אדום מתשוקה ויצריות בלתי נשלטת.  וזו האשא הזאת ללא שום הזהרה ורחמנות מפתה אותי שוב ושוב , והיינו שרועים שעות על המזון בסלון הבית. נרדמים לתוך תשישות תהומית אל הלילה האפל רווי יללות התנים.

אלא שבאותו היום שהיא הלכה,  קמתי וכמו תמיד להכין את הקפה, ולסדר לנו הרדומים למחצה מזון בוקר, טוסטים שרופים כמעה חומים, קריספיים, עליהם מרוחה חמאה נמסה ומעל ריבת תפוחים. וקפה ריחני ומפנק.

הארוחה מוכנה, לא טרחתי לכוון להשקעה בארוחת מלכים של שבת בבוקר, המזון היה פשוט ומספק, והיום קרא לי, לצאת אליו. פתחתי את חלון הסלון בכדי שאוויר הרים של בוקר יחדור אל הבית ואל המטבח, יביא אתו צינה קרירה ומלנכולית. נכנסתי לחדר השינה שלנו, היא לא הייתה שם, המוזר הוא שקמתי עשר דקות קודם ולא ממש שמתי לב מי ישן לצידי, אם בכלל. 

כמה חודשים לאחר מיכן בסיום שהותה בבית החולים בדלהי אחרי שהרגישה מעט יותר טוב. אספה מעין  את עצמה, ועלתה על רכבת דרומה על ההר הקדוש של הרמאנה מהרישי. היא לא שאלה אף אחד, פשוט החליפה את הבגדים ויצאה כאחד האדם, אף אחד מהרופאים לא עצר אותה.  לאחר תלאות רבות, וסיוע של מקומיים, היא הגיעה אל האשראם הקדוש, תשושה ומרוטה, מחכה למי שיציל אותה.

היא נכנסה בשערי העיר של הרמהנה מהרישי, צועדת עם תרמיל על הגב, עיניה עדיין שקועות ונראה שהיא עדיין לא נרפאה ממחלתה. צעירה מקומית לבושה שמלה שחורה עליה רקומים בצבעוניות רבה אלים הודיים, זיהתה את חולשתה של מעיין ובנעימות המאופיינת לבת כפר, הציעה לה כוס מיץ תפוזים המהול בתבלינים מרפאים, מעיין הודתה לה, ומיד לגמה את כוס המיץ הקריר,  היא הרגישה שהיא צריכה עדיין מנוחה.

הצעירה המדהימה בעלת העניים השחורות בוהקות,  לקחה את ידה והובילה אותה לתוך לאחד הרחובות הצדדיים, ניתן לזהות שמדובר באזור מגורי נזירים. בקתות קטנות מעץ האחת ליד השנייה, הבקתות היו נעימות למראה. הניקיון והסדר שרר במקום. בשונה מהעיר הגדולה. היו שם גינות מאכל קטנות, שיחי מרפא, וריחות נעימים של עצי פרי. השעה הייתה קצת מעבר לחמש וחצי, ונראה שישנה תכונה של הנזירים ללכת אל האולם המרכזי ולהתפלל, חלקם כבר יצא והחל להלך באיטיות את המבנה המרכזי.

בתוך כך הנערה הכניסה את מעין לתוך אחת הבקתות, הבקתה הייתה מיועדת לעוברי אורח אבודים המגיעים לפרקים, חלקם מבולבלים מטירוף החיים ואשר מחפשים את ייעודם.  

מעין נכנסה פנימה אל החדר הקטן, מיטה זוגית פשוטה, עליה מונחים סדינים נקיים, מכתבה מעץ קטנה אשר מעליה ממוקם חלון בצבע חום עם תריסי עץ, שטיח עגול מבד צבעוני מונח היה באמצע החדר. הצעירה פנתה למעיין ובאנגלית עילגת הציגה את עצמה.

"שמי נידהאי ואני בשבילך כאן לעזור לך"

" תודה יקירה שלי", ענתה לה מעיין בהודיה.

"אל דאגה, לא צריך לשלם, אני אדאג לסעוד אותך ולהביא לך מזון כל בוקר, ואת תנוחי, ברגע שתחזרי לבריאות, נתחיל בתוכנית חניכה שלך"

"איך את יודעת שאני בחניכה" ?

"אני יודעת שאת באה, כך אמר לי ראש המנזר, האשא עם עיני השקד, תבוא לאט מהמדבר"

מעין בהטה בנידהאי ולא האמינה למשמע אוזניה, היא הגיעה ללא הודעה , איך ידע ראש המנזר על הגעתה, מוזר, אולי הכוונה לאשה אחרת.

"אני לא נרשמתי באתר האינטרנט, אולי את מחכה למישהי אחרת"

"לא, מעין שלי, הכול מדויק, אנחנו מחכים לך, את כבר כאן ולא ידעת" , היא המשיכה,  " ועכשיו לנוח אני אבוא לראות אותך בלילה".

הנערה יצאה את החדר כאילו שלא הייתה, נוכחת רוח רפאים בדמוי אשא צעירה שהייתה שם מאז ומעולם. מעין ישבה על המיטה, זרקה את התרמיל בצד החדר, נשכבה על צידה מחפשת את הכר הרך, עיניה נעצמות אט,  היא נרדמה, המלכה נרדמה היישר אל תוך מצב חלומי אשר העביר אותה מימד חדש בדמותה של מערה קטנה, המערה הייתה מוארת בנירות, מיטה צנועה הייתה ממוקמת בחלקה העמוק ל המערה, מטבחון עליו מעט כלי מטבח, ריח חריף של קטורת. בחלקה השני של המערה פתח יציאה אל החוץ, פתח המערה ממוקם על צוק גבוה ביותר, למעשה ישיבה בחוץ הינה סכנה לכדי נפילה אופקית אל תוך הנהר השוקק מטה, והנה מעין ראתה את עצמה לבושה בגדי נזיר כתומים, יושבת בפתח המערה, בישיבה מדדיטדבית, הומה את ה"אום" הגדול אל האינסוף הנגלה לה מתודעתה, כאילו חזיון לשלב האחרון של החניכה. 

המשך יבוא...