פרק 18 – חיפושיי על ההר

 

בבוקרו של יום המחרת, ארזתי את הציוד האישי שלי לטיפוס הארוך על ההר. הפעם לא החסרתי דבר. העמסתי את התרמיל בבגוד חם, ובכל טוב שיכולתי למצוא בשוק הצמוד לאשרם. רכשתי ברופים בודדים מעט פירות יבשים, בעיקר שקדים ותמרים מקומטים, היו שם צימוקים מסוג שונה ממה שאני מכיר, בצבע שחור ומצומק. " זה בשביל מטפסי הרים", אמר המוכר, וחייך אליי חיוך מלא שיניים צהבהבות. בנוסף הקפדתי לרכוש מעט בשר מיובש ובעיקר מזון משומר שיכול יהיה לעזור לי לאורך זמן שהות ארוך מהמצופה. מאז הגעתי להודו, מערכת העיכול שלי, הפכה להיות פחות דורשת ופחות תובענית, לכאורה מסתפקת במועט, כאילו מתאימה עצמה לתנאי המחיה והטבע.

עננים דלילים כיסו את ההר, ונראה שגשם קל עומד לרדת. אפרוריות שמתקהה מרגע לרגע, ומתמזגת למציאות ייחודית, יצרה מעין קרירות נעימה, סבילה לגוף, לא כזו הדורשת לבוש חם.

רוח קלה הגיעה מכון מזרחה והכתה בפני קלות, הרגיש לי טוב וברור. תודעתי טובה, ומזינה את גופי ומחשבותיי באנרגיות עדינות. התחלתי לעלות בהר באיטיות ובצעדים קבועים, ההר היה טוב אליי, כאמור הרגשה מרוממת, מעין סוג של התפכחות. עברה לי בראש מחשבה על העלייה המפורסמת של משה רבינו אל ההר. ההר קרא לו, ההר הפנט אותו ואת מחשבתו המוזרה לעלות ולעלות בכדי לדבר עם האל, שהרי האל הוא העיקר בעיניו. והמפגש חייב לקרות למשה כאשר הוא לבדו על ההר, לכאורה חייב האדם בפגישתו עם בוראו להיות בגפו, "זה אתה מול האל, והאל הוא תודעתך ותודעת הכול, ולכן חובה לעלות  ב"סולם לבד".

לעיתים נדמה שאתה תמיד בגפך, גם בחברת אנשים, זה אתה מול המציאות הדואלית אליה אתה נקלע, בתחושתי העמוקות הבנתי שלבד זו מהות שאני מסוגל להתחבר אליה בכל שלב נתון,  וככל שאני מתפתח רוחנית, מדייק את עצמי מול המציאות, כך אני חש את הרצון להיות לבד, לפרקי זמן גדולים.

באחד המשעולים החדים של ההר, ראיתי נער צעיר כבן חמש עשרה לערך, יורד באטיות ובמתינות מההר, לבוש בגדי נזיר כתומים, על כתפו מונח ברישול תרמיל צד קטן, ומימיית מים. הבטנו האחד אל השני, נראה שיש בנינו הכרות רבת שנים. עיניו העמוקות סקרו אותי בהתעניינות רבה, והוא זרק לי משהו בהודית, כמובן לא הבנתי, שאלתי האם הוא מבין אנגלית.

והוא ענה לי בבהירות " רמי אתה רמי" ?

" איך ידעת" שאלתי במבוכה

" אני חוזר ממעיין , למעלה על ההר, היא ספרה לי הכול"

" איפה היא נמצאת" , שאלתי בהתרגשות.

הוא לא ענה, רק הרכין את ראשו, הביט אליי בבושה. " איפה היא נמצאת" חזרתי על שאלתי, הפעם הרמתי מעט את הקול, מחוסר תגובתו.

הוא הרכין את ראשו שוב, הפנה את מבטו אל הדרך היורדת לכפר, התעלם ממני במפגין, כאילו נעלב. הוא התחיל יורד בשביל לכיוון מטה. הורדתי את התרמיל, וירדתי לקראתו, נעצרתי ממש מולו, עצרתי אותו בידי, וחבקתי אותו, כהות חושית רגעית השתלטה עליי, משהו לא תקין קורא שם על ההר, הרגשתי שהוא נמנע מלספר לי דבר קשה.

" מה קרה לה " ? שאלתי

" היא הלכה עם בבאג'י", אמר באנגלית עילגת, "מי זה בבאג'י" ? שאלתי

"זה האיש הקדוש"

" נו, מי זה האיש הקדוש, איפה גר?

" אף אחד, לא יודע , איפה הוא חי, הוא בא והולך" ? הוא המשיך

"הפעם האחרונה שהוא הגיע, הוא לקח אתו למקום שלו, עוד נזיר קדוש, זה היה מזמן אולי חמישים שנה כך אמר לי סאומיג'י, לא זוכר, כך נדמה, אמר לי" .

הוא המשיך, "הנזיר סאומיג'י שאתה מחפש נמצא על ההר למעלה, הוא חיי במערה קטנה, מאז שחזר, הוא לא מדבר"  

הבטתי בו כלא מאמין, ישבתי רגע על הסלע, הוא פתח את המימייה שלו ונתן לי לשתות כמעה.

"רגע לפני שאתה הולך, מה השם שלו של הסאוומיג'י" ? 

"אל תדאג הוא יכיר אותך" , חייך הנער.

היו לי עוד הרבה שאלות אל הנזיר הצעיר, אבל הוא כבר לא חיכה, הוא המשיך לרדת, ואני עוד ישבתי על אותו סלע, מביט למעלה, לאן אפנה , לאן אלך, מה עליי לעשות אחרי אמירה זו של נזיר ילד. ?

משהו בדבריו הדהד אצלי , זה נראה כאילו יש קדוש שלא הכרתי, נראה שמוכר על ידי דרי המקום,  ומידי כמה שנים כשהוא מאתר נזיר מחונן ובעל פוטנציאל, הוא  לוקח אתו אל ההר מעלה, ממש מוזר, בבאגי', אני זוכר את השם מאיפה שהוא, ואני לא ממש מצליח לזכור מאיפה.

החלטתי להמשיך ללכת אל עומקו של ההר, ופתאום ללא הזהרה מראש, גשם החל לרדת וממטרים כבדים כיסו את הדרך, חיפשתי מסתור ולא יכולתי למצוא, הרגשתי איך שאני נרטב עד לשד עצמותיי, אבל לא היה אכפת לי, אני אמצא אותה ויהי מה. לאחר הליכה מהירה נכנסתי אל מערה קטנה אשר ניצבה על הדרך, המערה הייתה צרה, אבל יכולתי להיכנס אליה, רגע הבטתי על הגשם מהפנים אל החוץ. הבנתי שאני לגמרי רטוב, וסיטואציה כזו יכולה להשפיע עליי, בכדי לא להתקרר הורדתי את בגדיי הרטובים, פרשתי את שק השינה ונכנסתי לתוכו מנסה להירגע מהקור שחדר לעצמותיי.

הגשם לא הפסיק לרדת, ושלוליות של נחלי מים כיסו את הדרך, החושך היה כבר בשיאו, והחלטתי שאני נשאר בתוך המערה הקטנה, קיוויתי ששום דבר לא יתפרק עלי מלמעלה. הדרך העולה על ההר שנראתה מהמערה הייתה לגמרי לא ברורה, קשה היה לראות, למזלי היה זה לילה בו הירח האיר בעיקר כשהעננים לא כיסו את השמיים ולכן מעט מהדרך נגלתה אלי לפרקים.

התכסיתי בתוך שק השינה החמים שלי, ולאט חשתי איך אני מתייבש, שערות ראשי היו עדיין רטובים, ועיני התכסו בזרזיפי בוץ, ניקיתי את עצמי עם מגבון, והבטתי אל הדרך, כאילו משם יבוא עזרי. היה לי צורך להדליק סיגריה, ולהרגיע במעט את מחשבותיי מהחרדה הקלה שבצבצה בתוך האירוע אליו נקלעתי, בתוכי הרגשתי שיהיה טוב ויש מי ששומר עלי.

ובתוך כך נחה לה התובנה שההווה המתמשך אותו אנו חשים,  מחזיק אינסוף נקודות זמן תודעתיות, רק הפרשנות משתנה. שהרי כל נקודה היא מופע של השפע. אני נושם, אני בשפע, אני חושב , אני בשפע. 

והדרך היא שפע, והשפע הוא הדרך. נרדמתי.