פרק 15 ההר הגדול ארנצ'ולה

 

הדרך המתפתלת אל ההר הקדוש - [1]ארונצ'ולה[2] שבדרום הודו, חצתה שדות אורז שוקקים אשר התמלאו במי גשמי המונסון שירדו לאורך כל הלילה.

ההר הקדוש, ארונצ'ולה הוא ההר של הקדוש רמהאנה מהרישי, ספרו  האדיר "מי אני", הולך איתי כבר שנים. רמהאנה היטיב להסביר דרך שתיקתו העיקשת את עיקרי החיפוש הבלתי מתפשר אשר קורה בינך לבינך.

 טלפון שקבלתי ממעין לפני שלושה ימים הביא אותי למקום המדהים זה, שחלמתי להגיע אליו ועכשיו זה ממש קורה. 

"הלו ",

"כן" עניתי  , 

" רמי"? 

"מעין "?  , עניתי בתמיהה

"כן זו אני אהובי, הזמן קצר ואני חייבת להעביר מסר" 

"אוקי, אני כאן", עניתי בתשומת לב מלאה.

"אני במנזר על ההר ארנצו'לה בדרום הודו, חפש במפה אחר כך" 

" מה קרה, מאיי" , כך נהגתי לקרוא לה

"אני רוצה שתבוא בהקדם, הזמן דוחק" , היא השתעלה במקצת, נראה שנחנקה לרגע , אולי מהתרגשות " 

" בוא אני כאן, לא בטוב, להתראות , אני מחכה לך " 

הטלפון נטרק.  

נעלי ההליכה שלי התמלאו בבוץ סמיך, ההליכה הייתה נינוחה ואיטית בעיקר בכדי לא להחליק לתהום העמוקה המתרחקת ומתקרבת משמאלי על שביל הטיפוס. מידי פעם השביל התרחב ואז נגלה לו תא שטח חדש- ירוק, מרענן ומלא ביובלי מים. 

עשרות מטרים ממני נראו כפריים הטרודים בעבודת השדה. אם בר מזל אתה. אתה עשוי לקבל מהם מבטים חטופים. לרגע נגלות אליך עיניים מציצות, נוצצת, מעניינות, ומיד אחרי נעלמות נחבאות אחר גלימה ומטפחת פנים, מתביישות, אבל רק לכאורה.  

שעת בין הערביים האהובה עליי ריחפה באוויר בצבעי חמרה, דהויים במקצת, קרני השמש שהגיעו אליי, כבר לא מסנוורים והנה אני עדיין בשנות החמישים, מחפש באדיקות את הדבר שיסביר לי את הכול.

בתוך ההליכה עלו בי מחשבות והרהורים על אחת האנתולוגיות שעניינו אותי במיוחד , וזו המטפורה על החיים מהספר הנפלא "בהגווד גיטה".

הכתוב מספר על כרכרת הסוסים, הנהוגה על ידי הנהג המיוחד, ומאחור יושב לו הנוסע המלכותי. 

כאשר ההשלכה הפנומנאלית על חיינו, היא - שהסוסים נמשלים לחמשת החושים שלנו ולכן חשוב שיהיו מאומנים להוליך בדיוק לאן שהנהג המיוחד יוליך, הוא יקרא המיינד / האינטלקט  שלנו האחראי לנווט את הסוסים אל הדרך הרצויה וזאת על ידי היכולת לשלוט בתשומת הלב הפרטית, וכל הזמן לדעת להנחות את הסוסים לאן לנוע.

 והנה הפאנצ' מגיע המיינד והחושים הם לא חזות הכול, יש מי שכל העולם הזה נועד בשבילו והוא "האני". ומשרתו הנאמן הוא המיינד  שמפעיל את תשומת שלו לאזימוט- זו היא הדרך שהתוותה לו עלי ידי המלכותי. ומשום שהכול נועד עבורו הוא זה שקובע.ישנו רובד נוסף המחבר את האני אל האינסוף, ונדבר עליו בהמשך.

 מטרים ממני זיהיתי אשה בשנות הארבעים לחייה. שוב ושוב  אשה מבוגרת, חוזרת על עצמה אליי בדרכי החיים. היא מופיעה תמיד במלבוש חדש,  מנסה להראות לי משהו שעדיין אני לא מבין.

הפעם היא הייתה לבושה בשמלה פרחונית, מטפחת טיפוסית אשר עטפה את ראשה. השערות השחורות שלה נגלו לעיני מבודרות אל כיוון הרוח הנעימה.

היא ישבה לימין הדרך, מרחק כמה מטרים, נראה שהיא לא חלק מהשביל ,ואולי כן. זה כאילו שצפית בשיח בודד צמוד לדרך ההליכה המפותל. ובכן שם מתחת לעץ שקמה, שענפיו העבים יצרו מעין מופע הדומה לפטרייה ענקית, לכאורה מגינים על היושבת.

כשהתקרבתי הבנתי שאלו שורשים סבוכים, המניבים את פרי התאנה הבשל, חלקו ירוק וחלקו בגוון כתמתם.  

היא לא נראתה לי כמקבצת נדבות. עברה בי מחשבה אינטואיטיבית שמדובר אולי במרפה, או שאולי מגדת עתידות, שתגלה לי כבר משהו חדש, בזמן האחרון אני מודע לסימני היקום המתגלה ומנסה להבין את פשרם.

היא חייכה אליי. העיניים שלה היו גדולות ומלוכסנות במקצת, קשה היה לזהות את הצבע, משהו במבט ממש עצר אותי. קמטים עדינים בלחיים שלה הוסיפו לה עדנה, ובטחון במי שהיא, היא נראתה מלכותית.

היא הייתה פשוט יפה בעיניי.

היא סימנה לי לשבת מולה, הורדתי את התרמיל וישבתי, לא הצלחתי להסיר ממנה את המבט.

גמעתי מהמימייה מים קרירים, פתחתי את קופסת המזון הקטנה שלי, הוצאתי תמר, דבלה ומספר שקדים, הצעתי לה לאכול, היא סרבה ושתקה.

העיניים שלה היו עצומות, הסתכלתי עליה, נראה היה לי שהיא מודטת. התעלמות מוחלטת ממני היכולת להתנתק, זה תמיד מדהים אותי, לא היה שום עולם בעצימת העיניים הללו. פתאום היא פקחה עיניה ואמרה לי "

"אנחנו לא תמיד חייבים להיות אי שם, בחזית הלחימה, מנסים לתקן הכול, חושבים על דבר מה, מנתחים דבר אחר. אתה מבין רמי"

"אני מנסה להבין אמא" . למה קראתי לה אמא, אני לא מבין זה פשוט יצא, אולי אותה מחשבה עמוקה שאמא אדמה היא אדונת החומר ביקום שלנו, וחשוב להבין אותה קודם, לפני שעולים לענף הרוח.

היא המשיכה, "אנשים מחפשים מקום במרווחי הזמן, לא מבינים שאין זמן, אנשים כמוך , עוברים את הדרך שלהם, לבד, אמיתי אוטנטי,  אתה מבין רמי ?"

"אמא" , אמרתי, " אני בתוך המחשבות שלי על מעיין, היא ברחה , את יודעת, היא נעלמה, היא הייתה הדבר האמיתי אליו ציפיתי אחרי כל כך הרבה שנים לבד."

"רמי, יקר שלי, האם אתה לא רואה שהיא רק מראה לך את הדרך"?

לרגע שמתי לב לשיחה המפתיעה שקוראת פה בהר הקדוש הזה, זה היה בעיני מדהים לצאת ממקום הנוחות שלי ולנסות להבין מה שהאינטואיציה מביאה עימה הפעם היא הביאה את ההרפתקאות בהר הקדוש ארונצ'ולה.

היא עצמה את עניה שוב, חיכית בסבלנות למוצא פיה , משהו הרגיש לי שהשיחה הסתיימה, הרמתי את תרמילי והתחלתי לצעוד את האופק הנראה לעין.

הזקנה הקדושה שישבה על אם הדרך, היא זו שהנחתה אותי, "הליכה בלילה תעשה לך טוב" כך אמרה, היא ליוותה אותי כמעט את כל הדרך, הלכתי אחריה בהר, לעיתים רחוקות היא הסתכלה לאחור לבדוק אם אני עומד בקצב.

בשלב מסוים לפנות בוקר הגענו למבנה נטוש על אם הדרך, היא נעצרה לרגע, ביקשה שאבוא אליה, היינו ממש קרובים, תפשתי את עצמי חזק לא לחבק אותה, לא ידעתי איך זה יתפרש, היה בי רצון עז, לא מפורש להיות איתה. היא לא חיכתה לי, היא חיבקה אותי, הרגשתי את קימורי גופה הדקיק נפגש עם גופי, היא לגמרי התמסרה לחיבוק, ובדרך זו התחממנו האחד בזרועות השנייה.

היא הסתכלה לי עמוק בעיניים ונישקה את ראשי, חיבקה אותי שוב, בקשה שנצא החוצה, הדרך לפנינו התפצלה.

"אתה הולך על הדרך הזאת ולא זז ממנה ימינה או שמאלה, המנזר יתגלה לך עם בוקר". היא פנתה ללכת, ונעלמה בערפל הסמיך, כבר לא ראיתי יותר. 

---

[1] רכס הרים, המקום  בדרום הודו, אחד מחמש המקומות הקדושים של האל שיווה.

[2] אחד מהמורים הרוחניים והגורואים ההינדיים המוכרים של העת החדשה.

פרק 14 תל אביב בחורף

העיר תל אביב בחורף, הייתה זרה עבורי, הרעש האינסופי של כלי הרכב, ההמולה ברחובות וכמות המכוניות ההיסטריות גרמו לי להבין שמקומי רק  בטבע, השתוקקתי להיות שוב בבקתה, בשקט שלי עם בת הזוג שלי  ובעלי החיים האהובים שלי. התעייפתי מהמרוץ האינסופי אחר האקזיט המיוחל ובעיקר מול ישיבות אינסופיות עם משקיעים המנסים למקסם את השקעתם על חשבון אחרים, החלטתי לסיים את האירוע כיו"ר האספה. בקשתי דיון מחודש והנחיתי את המנכל הצעיר להכין חומרים בהתאם לבקשות בעלי המניות בחברה.

עזבתי את המשרד, עייף ורצוץ, הרחוב היה כמעט ריק, ענן גדול ושחור המבשר גשם כיסה את העיר, הרגשתי מעין מלנכוליה קטנה בעיקר ללא חשק לכלום, צעדתי במעלה הרחוב אל המלון הקטן הפונה לים. פקידה נחמדה בקבלה חייכה אליי, היא הכירה אותי מפעמים קודמות, זה מלון שאני נוהג לישון בו בלילות שלי בתל אביב. חשבתי לעצמי תוך כדי העלייה במדרגות שדי נמאס לי מהישבות האינסופיות הללו המערבבות כסף עם מדע, הרגשתי שאני צריך לסיים את התפקיד הזה ולהתרכז בכתיבה ובמחקר בלבד, ובפנים עמוק אחזה בי רעדה קלה , איך אסתדר כלכלית. נשמתי עמוק, ונזכרתי שאני פועל מבפנים החוצה ואין ממש חשש שלא אעמוד בו.

נשכבתי על המיטה עייף ותשוש, עוד לפני החלטתי לעשות פלפון קצר למעיין, הטלפון צלצל שלוש צלצולים מענה אין, כנראה היא נרדמה, זה מתאים לה, שקעתי אף אני לתוך תנומה ארוכה בתוך הלילה העירוני. זה היה לילה ללא חלומות.

הבוקר הפציע, פתחתי את החלון אשר מופנה לכיוון הים, רוח קרירה חדרה פנימה, השארתי את התריס פתוח וחשבתי על הים, איך הים תמיד יודע. לא יודע בדיוק מה הוא ידע, כאשר תחושה פנימית עמוקה כזו שהתגנבה פנימה  אל תודעתי. שתיתי כוס קפה, בלובי והחלטתי לא לעבור במשרד ולנוע ישר צפונה.

לפעמים כל מה שבא לך לעשות תוך כדי נסיעה זה פשוט כלום, אחזה בי מעין תחושת נים ולא נים ברכב, הרכב נע בנונשלנטיות וכמעט ולא עצרתי בדרך, כאילו שכל הדרכים פתוחות בפני, זו תחושה פנימית שכנראה יצרה מציאות או לא .

על כל פנים, היערות בקרבת ביתי קבלו אותי בסבר פנים יפות, עליתי על שביל הכורכר המוביל לביתי צהלת הכלב שלי היתה שונה , כאילו שהוא רוצה לספר לי משהו.

נכנסתי פנימה הביתה, הבית היה מסודר להפליא, ומריח טוב. על אדן החלון הפונה מערבה, נראה אגרטל חדש והפעם בתוכו מונח היה זר של לבנדר שמילא את הסלון בריח טבע שאני כל כך אוהב.  קראתי למעין היא לא ענתה, חשבתי לעצמי שהיא בטח יצאה לטיול טבע ממושך, על כל פנים נכנסתי למטבח והרתחתי את המים, ושם נגלה ברוב הדרו נייר צהוב בגודל של פנקס כיס, בכתב היד של מעיין.

"רמי אהובי,

נסעתי להודו, אתה בטח בהלם, אני מתכננת בדמיון את המסע הזה כבר כמה חודשים מאז שחזרתי מהסדיק. לא הי לי אומץ לעזוב ולהיפרד מימך שוב, אני מרגישה שאני לא פיירית כלפיך , אבל בעיקר כלפי עצמי, יש לי עוד עבודה של ניקוי גדול, הכאב והבור אצלי לא נירפאו. אתה נפלא ואהוב ומרתק כהרגלך, אבל אני לא יכולה יותר וחייבת למצוא את ההסבר לאי הנוחות האינסופית הזאת שבאה והולכת...

אני בארנצ'ולה , בהר הגדול, זה כאילו מהספורים שלך קרא לי, שם נמצאת התשובה שלי, אני מקווה.

אל תחפש אותי בשלב הזה.  

אתקשר בהקדם,

אהוב ליבי

מעיין "

 התיישבתי לרגע , כי סחרחורת קטנה אחזה בי.

פרק 13 פיירברג 7 תל אביב, או מתיישב ומת"

 

 

שבוע לאחר חזרתה של מעין, הבקתה שוב התמלאה שמחה, וצהלה, גיבור שוטט כמו מטורף בבית, מחפש בכל רגע נתון את מעין, מתנשף ומשתוקק למגע שלה, קורא קולות של כלב שמח. ונאחז בהווייה של חירות מוחלטת.

 וללא שהרגשנו שני גורי חתולים שחרחרים, הצטרפו אלינו ולאט ובזהירות הראויה. בתחילה הם רק הגיעו בפחד אל פתח הדלת שם חיכת להם מזון ומים, ולאט לאט נכנסו לביתנו והתקבלו בברכה, פינת הכניסה הפכה לאזור המגורים שלהם, ושם באורח פלא חיכה להם  אותו מזון ואותם המים הייחודיים רק להם.

יצאתי מחדר העבודה שלי, לבוש ליציאה, זוג ג'ינס ישן התפור בדיוק למידותי, חולצת רועים אמריקאית, צעיף חורף דקיק התיק החום והישן בידי .

"חתיך על ", אתה יודע נכון " ?

" לא ממש, ותודה שאת מזכירה לי" חייכתי בבושה, אני עדיין לא מצליח לקבל מחמאות ולהיות עם זה בסדר, תמיד מובך וחייב לענות משהו שלא קשור לעניין.

"מעין, אני נוסע"

"לאן אהובי" היא שאלה ? חייכה , מביטה בי בעיניה, לוגמת מכוס התה הריחנית.  

"לאן שתיקח אותי הרוח" חייכתי

"חייב להגיע לתל- אביב עוד היום, פגישת משקיעים שאני חייב להיות בה"

"חוזר היום" , היא שאלה.

" לא נראה לי, אשאר לישון אצל חבר, או אולי אקח חדר ללילה. 

" לך בשלום וחזור בשלום אני מחכה לך כאן". משהו בעיניה נראה פתאום מרוחק, כאילו נעלבה, או  שאולי מחביאה איזה סוד קטן שעדיין היא מנסה לפתור אותו, חשבתי לעצמי.

נשיקה , מהירה ,חיבוק חפוז, יצאתי מהבית, מביט לאחור, היא הביטה בי מבעד לדלת שאט אט  נסגרה.

"עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון", ברדיו שמעתי את  שלום חנוך שר את השיר "טיול ליפו" , כאילו מחכה לי בדרכי דרומה אל העיר הגדולה, התמזגתי אתו, עם המילים והמלודיה המופלאה, משהו צבת אותי והחזיר אותי לנערותי, איי שם בשנות השמונים.

השיר נגמר, עצרתי לרגע את הרכב לפני הפניה לכביש הראשי, ועברתי לשמוע את פודקאסט האהוב עלי- "העת העתיקה הסיפור האחר" , דן ביטון המנחה, מייצר ללא הרף כמות בלתי נדלת של חומרים היסטוריים המסופרים באופן ייחודי.

הפעם הוא הזמין חבר שלו, שסיפר סיפור מוזר, על כך שבאחד הימים לפני שיצא לעבודתו, הרגיש בחילה קלה, שגרמה לצאת רגע את הפרגולה החיצונית של הבית לשאוף אוויר, הוא סיפר שהוא ישב על הכורסה רגע לנוח, עיניו נעצמו, כאילו מנסה עם המחשבות לגרש את הבחילה. אלא כשפקח את עיניו הוא מוצא עצמו במקום פיזי אחר, כאילו מימד משתנה, הוא ממשיך לספר את הסיפור בשקט מופתי, ואני  פתאום מרגיש שאני חייב לעצור את האוטו, כי בחילה אחזה בי, נעצרתי בצד הדרך על כביש החוף, ימינה ממני השתרע הים הגדול. יצאתי החוצה ממכוניתי, והתחלתי ללכת לכיוון הים,  שאפתי את האוויר הקריר, ישירות לתוכי, עצמתי לרגע את עיני, וכשפקחתי אותם בחזרה , זה כבר היה עולם אחר , בדיוק כמו החבר של ביטון מהפודקאסט.

 חלק א'

אני עטוף בשמיכה המחממת ומנחמת במידת העונג הרצויה. 

תחושת מלנכוליה קלילה של חורף תוקפת אותי, אני מפנים ומסתגל בעודי יושב בניחותא על כיסא מול דלת הזכוכית הבהירה, עיני סגורות.

לאט ובעדינות אני חוזר לספור נשימות בתוך מדיטציית הבוקר. מכניס אוויר, ומוציא אוויר, על אוזניי מושמות אוזניות אטומות החיצון לא קיים מבחינתי. 

אני מקשיב לקול צלילי שטיח הקלידים החוזר על עצמו תכופות, אותה מלודיה, הופכת לרעש לבן, תשומת ליבי לרכשי אוזניי, והמלודיה מגיעה שוב בעדינות.

לפרקים קרן שמש של בוקר, פוטון דקיק ומהיר, ממוקד, ייחודי, מרגיע ויעיל פוגע בפניי, מעביר היישר לתוך מוחי גלי אור המרדצים בתוך תודעתי. 

הגלים מייצרים תנועה לרוחב ולאורך, כמו רוח פרצים שנרגעת והופכת משב לנעים, אשר נעה ממוח שמאל לימין ומימין לשמאל.  ושוב מחשבה חולפת, ועוד אחת ואני מוצא את עצמי צולל פנימה, מבין שעתה צריך לחזור לנשימה , אוויר פנימה והחוצה, ואני שוב כאן ועכשיו בהכרה מלאה.

תשומת הלב מביאה מודעות, והמודעות חוגגת ומדברת עם המינד ואז הרגשות, התשוקות, הכאבים, קורים ומשתנים וחוזר חלילה.

 ו"הכול מוכל בתוך הכול והכל אחד בתנועה מתמדת". הרגשתי איך העייפות גוברת עליי ואני נרדם.

חלק ב': 

ובמרחב השינה אין את הפעולה הכרוכה בתשומת הלב ועדיין מתרחשת תודעה- תודעת שינה.

אני מתעורר, או כך אני חושב מתודעת חלומי, אני מוצא את עצמי פוקח עיניים בבית שנראה שאני מכיר אבל לא זכור לי ממתיי.  מתוך השינה עיני מייצרות דמיון, אין לי אחיזה, אני מתחיל לקבע הרגשת חרדה, כאילו שאיבדתי שליטה.

אני לא מזהה את שלפניי, אני מנסה במלוא כוחי להבין מה קורה לי,  אט אט אני מזהה את חדרי ברחוב פיירברג  בתל אביב של שנת 1995.

הרגשתי שאני חייב לקום, אני פותח את דלת חדרי, ופונה למסדרון ומיד לאחריו למרחב הסלון. זה בדיוק אותו המקום, רק שהרהיטים שונו במקצת, אני מרגיש שזה ביתי ולא ברור לי באיזה קשר. לפתע נפתחת דלת הכניסה, עומדת לפניי בחורה צעירה בשנות העשרים המאוחרות שלה, היא נבהלת, אבל מיד מתעשתת.

"מי אתה" ? היא אמרה פעמיים ונרתעה לאחור, עיניים חומות בורקות מחרדה עצורה, היא נראתה גיבורה, הגיבורה של חיי כך הרגשתי, אני מאוהב פשוט בשנייה.

"אני ממש מצטער , אני לא ממש יודע, מצאתי את עצמי מתעורר כאן, סליחה, באמת סליחה".

"רמי", רגע אתה לא רמי," 

"כן", הנהנתי בראשי " איך את יודעת?" 

"אתה רמי הזקן", היא חייכה 

"אני לא צעיר , נכון " 

 היא נכנסה פנימה אל הדירה, צעדה ישירות לסלון ממוקדת במכתבה המלאה ספרים", היא פתחה מגירה והוציאה אלבום תמונות".

"בוא תשב לידי, רמי זקן"

הבטתי בה היא הייתה מאותן בחורות עם המבט הישראלי, החכם, המנוסה, היא הייתה גיבורת רחוב, התקרבתי אליה, מביט בה, פתאום אני מכיר.

"את ממש דומה לקרינה, זה כאילו שאני הזדקנתי ואת ממש לא "

"אני  קרינה ואני רק בדמיון שלך ירמי  " 

היא חייכה, עיניה החומות, התקהו במקצת עם השנים, היה לה חור קטנטן בקצה האף, היא הייתה מאותן נשים שאי אפשר להתחמק מהמבט שלהן" 

התקרבתי אליה, כפי שבקשה,  נתקלתי בשולחן, הרגשתי מכה מטורפת וכואבת ברגל שמאל, הפעם הייתי כבר ער לגמרי.

חלק ג': 

פקחתי את עיני, הפעם בבקתה שלי, הכול  נראה לי מוכר, זה הרי ביתי,  החלום הזה היה כל כך אמיתי,  אני אשכרה מטייל בזמן...

הסתתי את המבט ימינה, היא שכבה לידי, יפה , מכונסת בעצמה, עייפה מהמסע עם הסדיק, לחלוחית של דמעה נשארה, כאילו מזכירה את הסבל האינסופי שלנו, ליטפתי את פניה ולחשתי לה באוזן מילים חמות של אהבה. 

נרדמתי שוב הפעם מתוך תודעת החלום.

 אני צועד במעלה ההר בתוך הדרך המתפתלת והנה לפניי בקצה ההר הקסום  מופיע במלוא הדרו "הארמון הלא הוא משכנו של המופשט".

 משכנו של אדון הכול, המשכן שם נמצא ונעלם במהירות קוואנטית למקום אחר.

 אני ממשיך במעלה הדרך, במרבדי הדשא האינסופיים, הפרושים במרחב הנראה לעין, אני מרגיש שאני צריך לשבת תחת עץ תות ענק ממדים. אני מתיישב ומת. 

פרק 12 הרהורים על המים המכושפים

 

מעיין אמורה לחזור היום.  וזה היום
השביעי להמתנה המהולה ברגשות שלי. זו היא שנעלמה ביודעין איי שם במערה המקודשת. ובאשר לאנוכי, לא ישנתי לילה שלם והמחשבות שלי צפו לתוך צל של תרחישים אינסופיים אשר עשויים להתישם לאחר חזרתה.

יצאתי להליכת בוקר מהירה בכדי להרגיע את הריגוש המצטבר. הירידה לוואדי הייתה עדיין  מעט מסוכנת האדמה לגמרי רטובה, ומוצפת במים, בתוך כך נגלו אליי חלוקי נחל בגדלים ובצורות מעוגלות שונות, ברור שניתן היה להחליק ולכן הלכתי הליכה צידית ובזהירות יתר. הייתי מרוכז  בירידה התלולה ולא שם לב שבתחתית העמק יושבת לה דמות על "הסלע הגדול".

"הסלע הגדול" כך מעיין ואני קראנו לסלע שחצה את הנחל שלנו לשני יובלים, שהתמזגו מיד אחרי זרימתם לנחל המופשט.

נזכרתי שבאחד הימים של הקיץ האחרון, ירדנו אל המים. הגענו אל הגדה הדרומית היישר מול הסלע הגדול. הנחל זרם, בזרימה איטית ומתונה, השמש יקדה במרום, מרעיפה את חומה ללא רחמים. המים הצלולים קראו לי. הורדתי את הבגדים, נשארתי עם תחתונים וקפצתי ישירות אל המים הקרים. הגעתי בצלילה מהירה אל הסלע, תוך כדי שאגת קרב ילדותית. הבטתי אל הגדה לראות מה קורה עם מעיין, היא כנראה לא חיכתה ומיד קפצה אחריי, ושוב לא המתינה לי  וכבר טיפסה על הסלע, היא הייתה רטובה ועירומה מצאה לה את המיקום הטבעי בדיוק במרכז הסלע הגדול, המבט שלה מופנה אל השמיים, השיער הרטוב זרוק על כתפיה הענוגים שדיה בצבצו זקורים אל העולם.

הסתכלתי אליה. המבט שלה והישיבה המיוחדת נסבו לה מבט של אלה- אלת הנחל. קפצתי על הסלע התיישבתי לידה, והתחלנו להתלטף באיטיות, הרגשנו איך העולם נעצר, מאותם דקות שכל מה שיש זה מה שיש ולא צריך יותר לחשוב.  הורדתי לרגע את הראש, מרגיע את עצמי, עוצם את העיניים, בינתיים השדה הפרועה קפצה שוב אל המים משאירה משב של אדוות נחל עדינות, תוך כדי קריאה שנשמעה כמו "רמי אחרי".

הליכת הבוקר הייתה מלאה בהפתעות אשר כולן רצו כסרטים אצלי בראש. עוצמת הימים האחרונים הבהירה לי  שהצפייה יצרה אצלי תשוקה, ותשוקה בעיקרון שוות ערך לתעתוע . מחד היא מרגשת את עוצמת הנשימה הטבעית המקבלת קורטוב של ריגוש לא מרוסן, וזה כיף ונכון ומחכה למזור פיסיולוגי.  ומאידך התשוקה מייצרת בליל מחשבות אשר מתוכם מיוצרים אינסוף רגשות ותרחישים, מנותחים ומרוסקים, נבנים לאלפי חתיכות קטנות, ולא מאפשרים רגיעה אמיתית.

ובהקשר לכך, עבודה רוחנית ככל שתהיה רצינית, מבטאת מציאות פיזית למודעות ולעובדה שאנו לגמרי בני אנוש, כלומר חיים בדואליות של "אני" " והעולם". כוונתי היא שאולי יום חשוב שנזכור ולשנן את העובדה שהמיינד שלנו מייצר את התרחיש האובייקטי לתודעה האינסופיות שלנו, ללא מיינד, ישנה סבירות  שלא קיימת תודעה והפוך ללא תודעה אין משמעות למיינד.

אני סבור שתרחיש זה עד כמה שנשמע כאקסיומה מדעית מלומדת, הינה העדות היחידה לקיום התודעה. ההנחה היא שהתודעה מיד לאחר המוות הפיזי תעבור למרחב אינסופי, הינה בגדר ההערכה בלבד, ומעולם לא הוכח שישנו קיום נפרד של כלל התודעות בעבר הווה ועתיד.

ולכן אני מסיק מהעדר ההוכחה שהתודעה קיימת כל עוד אנו בחיים. נושמים, ומודעים לעולם הפיזי המשתקף דרך המחשבות , רגשות, פרספקטיבות ומה אחרי המוות, ובכן זו שאלה לסאוומי ולמאורעות הקרמה. 

בינתיים הגעתי אל המים, הזדקפתי, הרמתי את ראשי אל על, עוצם מעט את העיניים, נושם ומביט על טיבה של הרוח שלא פסקה מלהרעיף אהבה וחיבוק רוחי לצמרות עצי האקליפטוס האימתניים שעמדו שם מאז ומעולם.

"ואולי לא".  שמעתי את עצמי, "אתה שוב ושוב מתרסק אל תוך הרצון הבלתי נשלט להבין הכול או כמעט הכול בגדר השכל הישר. הרי הצירוף של ההיגיון והרציונל הינם תולדה של השכל האנושי אשר עליו נבנתה התרבות אשר עליה אנו משתיתים את תפיסות החיים שלנו.

אם לדוגמה התפיסה המדעית השוררת הייתה התהוות של רצף של חוקים פיסיקליים שונים מהקיים, הרי שכלל תפיסת המציאות שלנו הייתה משתנה. למעשה בכל שלב נתון הכול קיים וכל ההסתברויות נתונות, ההנחה שבחרנו כישות אנושית סובייקטיבית, תרחיש אחד אינו מעיד על הכלל. "

והנחל המשיך לרגוש ולקצוף אחרי הגשם האין סופי של הלילה, המאגרים התמלאו וכמויות המים זרמו בצהלה  גדולה, לאן , אף אחד לא ממש יודע. המים כמו מים מחפשים להם נתיבי תמרון אשר לעיתים יוצרים מעברים חדשים, ולעיתים תקועים בתוך שלוליות וביצות, אבל בסופו של דבר  תמיד ישאפו לזרם המרכזי.  

"המים מכושפים" עלתה בי שוב תהייה, אם האדם הינו הנחל אזי המים הינן המחשבות שלנו, כמו תמיד מחפשים פרושים ופרשנויות לכל תרחיש פיזי, כאשר המים זורמים לנתיבים חדשים כך התודעה שלנו גדלה ותפיסת המציאות בהתאם, וכאשר אנו תקועים אזי אנו לא מודעים לעצמי ומייצרים דואליות הפוכה. אנו צריכים תמיד אבל תמיד לחזור אל העצמי.

הסטתי את המבט, כי שמעתי משהו קורא בשמי,  על הסלע הגדול ישבה דמות, עיניה אל השמיים, הבנתי פתאום הכול, התחלתי לרוץ עברתי במרוצה את הגדה הדרומית, קפצתי אל המים.

גוף נוגע בגוף, תחושת המרחק פתאום התנקזה לחיבוק אין סופי היא כאן , איתי, היא חזרה אלי  ואולי לא?. צעדנו במעלה ההר בדיוק כמו אותו היום הנפלא הזה שהכרנו. יד ביד, אחוזים, משוטטים בתוך נתיבי החיים. מידי פעם מסתכלים האחד על השנייה, בוחנים , מה היה שם , מה נשאר.

"תודה על הכל , רמי"

"למה את מתכוונת אהובה" ? שאלתי

" יש עוד דרך לעבור"

"מה את אומרת , לא מבין ?

"אני מתארגנת לטיסה להודו "

"לא מבין" הבטתי בה , נעצרנו לרגע, החזרנו נשימות.

"את רצינית בזה "

"כן, יקירי, אפילו מאד, זו היתה ההמלצה של הסדיק".

היא החלה לצחוק, עניה התמלאו דמעות, הצחוק שלה הדביק אותי, חייכתי, נשמתי, צחקתי עד לב השמים, התפקעתי, והיא נסחפה אלי, היינו בתוך תדר של אהבה, עמוק. נשכבנו על האדמה, נצמדים, מתעטפים, נאהבים, רק שבאופן זמני, כך נראה. ושוב מהתל בי השד, כנראה יש עוד דרך לעבור.