פוסט 1 לקידום הספר נווד בעל כורחו

 

הספר שכתבתי בלי לדעת שאני כותב אותו

— נווד בעל כורחו —

זה התחיל ממסע.
שום דבר לא היה מתוכנן.
לא רציתי לכתוב ספר. רציתי למצוא את עצמי.
והכי הרבה – לשכוח.

אבל שם, בתוך בדידות של הר, בין מדבר לזיכרון, בין אהבה לאובדן,
משהו בי נפתח —
והתחילו להגיע מילים.
לא כאלה של סופר,
אלא מילים של מי שצף מתוך הכאב וראה לרגע את כל התמונה.

כך נולד הספר הזה.
מסע בין חיים למוות, בין גוף לתודעה, בין אהבה שהיא שער —
לבין שחרור שהוא סוף־ודאי־אך־קדוש.

היום אני אוחז את הספר הזה בידיים רועדות.
כי הוא לא עליי – הוא מספר על כולנו אבל בעיקר הגבור הראשי ה"אני".
וכי אני יודע שהוא ייגע בכל מי שמרגיש לפעמים שהוא חי אבל לא נוכח.
שהוא מחפש — אבל שכח מה בדיוק.

החורף הקרוב מביא איתו את "נווד בעל כורחו".
ובקרוב אתחיל לשתף פה משפטים מהלב של הסיפור.
אלו שנכתבו בשבילי – ועכשיו, אולי, גם בשבילך.

"אם הייתה לי זהות לפני הגעתי לבקתה – היא החלה להתאדות לאיטה."

ד.ג.ב.ח
אומץ.אהבה.חירות

פרק 27: מחובר לאינסופים

 

בצד השני של היקום, כאילו במימד אחר, זו מעיין שפקחה את עיניה בבת אחת. פניה היו מיוזעים, שלא כתמול שלשום. העוזרת שהייתה לידה לא הבינה איך האישה הזו מתעוררת לפתע, שהרי רוב הזמן עיניה היו סגורות. גם כשהיא מלמדת, עיניה תמיד נעולות בפני הסביבה. מעיין מדברת בשקט, וחשוב להקשיב לכל מילה – כל מילה שהיא מביאה היא הד עצמי ותובנות מאזור האינסוף.

האולם היה מלא מפה אל פה, כלל האשראם התעורר לחיים. "יש לנו גורו חדש", נשמעו לחישות ושיחות קטנות בין התלמידים. הצורך במורה משמעותי המקרב אותך לעצמך הוא נדיר. והנה, אשה מרשימה שהייתה תלמידה מסורה יוצאת אל הבמה הגדולה מדהימה מסתורית וחכמה. מעיין נמצאת במימד אחר של המציאות, מידי פעם פוקחת עיניה, מביטה באנשים שלפניה בחמלה אמהית. כל מילה שלה הייתה במקום. עיקר דבריה נבעו מתוך ידיעה מוחלטת על מיהו ה"אני" האמיתי, וכך שדרה, בכל דרך אפשרית הנראית לעין ובהסברים לתלמידיה.

בקרב האשראם כולם הכירו את מעיין, וזו ללא ספק עלתה על כולם – הן ביכולות הלימוד שלה והן ביכולת לבטא את הנלמד בצורה נהירה וברורה. האשה שהגיעה מהמתים. לאחר שירדה מההר, כולם הבינו שהיא הגיעה לדגרה העליונה ביותר, למעשה שלב "הסמדאהי" הנצחי, שבו אין גוף ואין מחשבות, יש רק תודעה. גופה הוגדר כמת, ובדרך נס היא התעוררה לחיים. בין רגע היא הפכה ל, וההודים שידועים בהנחלת מציאות המבוססת על ניסים בחיי היומיום, קבלו אותה בזרועות פתוחות כאילו היתה אלה. מעיין סימנה עבורם את המעבר – את מה שכולם רצו להגיע אליו.

רק שהבוקר שפקחה את עיניה, היא הבינה לעומק שרמי כבר אינו בין החיים. המכה שחטף בראשו , על ידי הגנב אשר רצה רק להמם אותו ולגנוב את כספו, למעשה הרגה אותו במקום. רמי, שנע בין חיים ומוות, הפעם לא נלחם ולא ניסה לשנות את המציאות. הוא הרגיש שחרור מלנכולי נעים, תובנה פנימית שעתה זה הזמן ללכת. הוא לא התנגד כלל. חיוכו עם שתי גומות החן בהק, גופו נדם, ולמרות ניסיונות ההחייאה האינסופיים, רמי לא התעורר. מותו נקבע לשעה 12:00 בלילה של אותו יום, יום שהחל בשחרורו מהדבקות במעיין, ונגמר בשחרור מגופו.

רמי התנתק, נשמתו פרחה. הוא עדיין חש את גופו כאילו הוא נושא אותו עימו, וזה כעת קל כנוצה. הוא טס למעלה במהירות בלתי נמדדת, לצידו מלווים אותו תודעות דמויות גוף בצבע תכלת בהיר ושקוף. הוא הרגיש שהדמויות הללו מעולם אחר, שהן מכירות אותו והוא אותן. הוא הרגיש שהשמש מחכה לו למעלה, ותוך כדי תנועה חש איך הלב מתרחב ואהבה אינסופית עוטפת אותו.

לפתע עצר את מעופו, למרות הדחף להמשיך הלאה. הוא נגע בגופו, וגופו כבר לא גופו. כאילו איבד את הוויתו החומרית. מכאן הבין שאינו המחשבות שלו וגם לא הכרתו. הוא החל לבכות מאושר, פועל מתוך תודעתו בלבד. לכך חתר כל חייו. למרות שרצה לעשות זאת תחת הווייתו האנושית, כעת הוא מבין שהגיע ליעדו.

"זהו רמי, זו התחנה האחרונה. לא תחזור יותר. סיימת את תפקידך, מילאת את ייעודך," שמע קול בתוך הווייתו.

רמי היה צריך למות במסגרת הקרמא של חייו, כדי להגיע לתודעת העל האישית שלו. הוא חווה את "האני האמיתי" המזין את גופו ומחשבותיו. הדרגה שהגיע אליה אינה טריוויאלית, שכן בשלב זה ישנה סבירות גבוהה שלא יחזור לעוד תקופת חיים. הוא יישאר במרומים כתודעה מחוברת לאינסוף תודעות, וימשיך להתקדם לעבר הווייתו המוחלטת ולעבר האין-שניות.

ובתוך רצונו להמשיך לעופף מעלה, הביט מטה אל מופע החיים עצמם, ונזכר באמו האהובה. היא זו שהבינה תמיד את אופיו המיוחד, שאהבה אותו אהבה נצחית מעבר לזמן ואפשרה לו להתקדם ללא התערבות. אך במקום שיתגלה רגש אהבה או התרגשות, הביט רמי בזוג הניגודים שלפניו מתוך מקום עמוק שאינו קשור לשניות. הוא הבין לראשונה את המפתח לתורת הניגודים. ההתבוננות צריכה להיות ממקום אמיתי שאינו מזהה את גבולות השניות שגורמות לסבל.

דמות בצבע תכלת שטסה ליד רמי בישרה לו שהוא מגיע לתחנה הראשונה אחרי המוות – תחנת התודעה הראשונה. קול פנימי קרא לו: "רגע, אני צריך להיפרד ממעיין." והנה, הדמות הכחלחלה שהייתה לצידו הפכה למעיין עצמה. היא הביטה ברמי מתוך הווייתה התודעתית, כאשר גופה ומחשבותיה נמצאים מטה על במת האשראם. היא לא בכתה, רק הביטה בו בגאווה. רמי הבין סוף סוף שפגישתם אינה מקרית. לראשונה איפשרה הבריאה חיבור תודעתי שאינו תלוי בגוף.

"רמי, יקיר ליבי, אהובי הנצחי."

"מעיין, נשמת חיי, הייתי צריך למות כדי שניפגש שוב בתודעות."

"רמי, יקר שלי, בכל אותם ימים שישבת לצידי ותקשרנו בעולמות העליונים, ידעתי שגורלך הוא להיפרד מגופך. עזיבתך את הגוף מאפשרת לי לחזור לגוף עם כל הידע שצברתי."

"ההקרבה שלי אלייך היא נצחית" הביט בה רמי ללא דיבור , אין דבורים בתודעות יש רק מעבר של אנרגיה, "ואהבתנו הנצחית תמיד תהיה שם. נמשיך לתקשר עד סוף הימים. את מוארת, אהובתי, ונמצאת בכל העולמות בבת אחת. ואני עוד צריך להמשיך במסעי, להתחבר לברהמן, שם אמצא שלווה אמיתית."

שתי הדמויות השמיימיות בצבעי התכלת התמזגו לתודעה אחת. זה נראה כאילו ממרומים מחברים אותם לזכר ונקבה תודעתייים. הסחרור המופלא של שני הגופים אל השמיים ובחזרה קירב אותם לאנרגיה תודעתית אחת, דבוקה מלאה באהבה אינסופית. הסחרור נמשך ונמשך לאורך שנות אור.

ואני הנווד בעל כורחי, מוביל התודעות שסיימו את חייהם אל האינסוף, מביט מהצד בזוג המופלא שחייב היה לעבור תקופת חיים נצחית כזו בכדי שסוף סוף יתחברו.

אפילוג: המפתח לתורת הניגודים

כשמעיין ורמי הגיעו כל אחד למקומו – היא בחיים והוא במעבר אל תודעת האינסוף – לא היה זה סוף הסיפור, אלא רק תחילתו של משהו גדול יותר. ספר זה, נווד בעל כורחו, הוא מסע אישי ורוחני, אך מעבר למילים ולעלילה, הוא הזמנה להתבוננות עמוקה בעצמנו ובעולם שסביבנו.

במהלך המסע של רמי ומעיין, חוויותיהם שיקפו את הניגודים העמוקים ביותר שבחיינו: חיים ומוות, אהבה ושחרור, שייכות וניכור. רגעי השיא שלהם, בין אם על ההר, באשראם, או במימד שמעבר לחומר, הדגישו אמת מרכזית אחת: הניגודים אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים. הם שני חלקים של אותו שלם, הקיימים בתודעה האחת האינסופית.

כאן טמון "המפתח לתורת הניגודים". זהו רעיון שמבקש לעזור לנו להסתכל על החיים מזווית חדשה – לא לנסות להתעלם מכאב או להיאחז באושר, אלא להבין שהשניים שזורים זה בזה. כאשר נלמד לראות את הניגודים כהרמוניה ולא כמאבק, נוכל למצוא שלווה פנימית ולחיות חיים משמעותיים יותר.

הספר אינו רק סיפור על נווד, אלא על כל אחד מאיתנו. הוא מעלה שאלות שכולנו שואלים: מי אנחנו באמת? מה מקומנו בעולם? ומה נדרש כדי למצוא משמעות בתוך כל זה?
"המפתח לתורת הניגודים" הוא אולי התשובה – פרשנות חדשה למסע הקיומי, המציעה התעוררות תודעתית ואחדות פנימית.

בסוף המסע, כל קורא נשאר עם השאלה: מהי תודעת האינסוף עבורך?
אולי התשובה מחכה שם, במפגש הראשון שלך עם המפתח לתורת הניגודים.

ד.ג

אומץ. אהבה. חירות 

פרק 26 אין לי כבר כוח לחכות

 

"מה אתה רוצה ממני, אלוהים? מה אני לא מבין כאן? מה אני אמור לעשות? איך אני אמור לחשוב? למה כל מה שאני רואה במציאות הפיזית לא תואם את מה שאני מרגיש בפנים? ולמה אני שוב מוצא את עצמי במצב רוח מחורבן?"

לילות של חוסר שינה, תחושת דכדוך עמוקה, ובור שאין דרך למלא.
"איפה אני מפספס, אלוהיי התודעה?"

התעוררתי הבוקר במצב רוח גרוע במיוחד. נדב כבר קם מזמן ויצא לטייל. נראה שהוא מעדיף להתרחק מאשר להיות קרוב למעיין. משהו עובר עליו, אבל הוא לא מדבר. הוא נראה אבוד, בדיוק כמוני.

עשיתי לעצמי קפה שחור, יצאתי למרפסת, ושאפתי סיגריה של נדב על הבוקר. הרגשתי שהנחתי את כל תודעת הבריאות שלי בצד. נכנעתי. שימת זין טוטאלית על הכול. היום הזה מרגיש כאילו נועד להיות אחרת – אולי הרפתקה חדשה תיצור מצב רוח שונה?

לרגע, מעיין עלתה לי לראש, ובריזה נעימה הגיעה מכיוון המרפאה. אחרי מקלחת קצרה, לקחתי את תיק הצד שלי ויצאתי לכיוונה. אולי שם נמצאות התשובות. מחשבה עברה בי – האם להביא אותה חזרה לישראל? היא תקועה בין עולם החיים לעולם השינה. כל הקשר שלי איתה עובר דרך מגע, דרך אותם רגעים של תקשורת טלפתית. אני מרגיש שאני סוג של מתווך עבורה, כלי שמעביר את מה שיש לה לעולם הזה.

נכנסתי לחדרה. היא שכבה במיטה, נקייה ויפה, עיניה עצומות. האחות אמרה לי שבאמצע הלילה היא קמה לשירותים וחזרה מיד למיטה. כל הסיטואציה הזו, שבה היא ישנה רוב הזמן אבל עדיין מתפקדת, פשוט מוזרה.

האחות הגישה לי כוס צ'אי ריחני ואמרה:
"רמי, צריכים להחליט מה עושים איתה. אנחנו לא נוכל להשאיר אותה כאן לעד. הסיפור שלה מתפשט באשראם, ויש התעניינות מצד ראש האשראם לפגוש אותה. הם מרגישים שהיא מביאה עוצמה רוחנית, כמו הרמאנה מהרישי – שלא דיבר שנים רבות, אבל רק נוכחותו הילכה קסם על כל מי שסבב אותו."

"אני מבין. אז הם רוצים לפגוש אותה?"

"כן. בצהריים תגיע קבוצה של 12 מאמינים, כולל הרינפוצ'ה שהגיע מאחד ההרים הגבוהים."

"אם כך, אני אהיה כאן. אבל קודם אני רוצה להיות איתה לבד."

התיישבתי לצדה, אחזתי בידה. היא פקחה את עיניה ודמעה קטנה נצצה בזווית עינה, כאילו היא מנסה לקרב אותי אליה. ואז שמעתי את הקול שלה במוחי, מהדהד מבפנים.

"רמי, אתה עצוב."

עצמתי את עיניי והתמקדתי בקולה שבתוכי. "כן, אני עצוב. מדוכדך. אני לא יודע מה אני אמור לעשות."

"אתה לא צריך להרגיש שאתה מחויב לכלום."

"אבל איך, מעיין? איך אני עושה זאת?"

"אני לא יכולה לחזור לחיים הרגילים שלי. אני כבר לא הגוף שלי, גם לא המחשבות, גם לא הזיכרונות – פשוט כלום."

"אני לא מבין אותך, מעיין. אני מחזיק בידך, ואת דומעת."

"אני... רק אני. מביטה בעצמי ללא שיפוט. הגוף והמחשבות אינם נושאים אותי – אלא אני אותם. אני הירח והשמש. אני אתה, ואתה אני. אני במימד ההיכל. אין שיפוט, אין כלום."

פקחתי את עיניי. ידי עדיין אחזה בידה. הסתכלתי עליה שוב. היא לא פקחה את עיניה. הרגשתי איום ונורא. חרדה החלה להתפשט בי. לכאורה משהו מדבר מתוכי. האם זו מעיין? האם עצמי מהתל בי? מי אני? עצמתי את עיניי שוב, ושוב הקול החל לדבר מתוכי – קולה של מעיין.

"רמי, היום יגיע הרינפוצ'ה הקדוש. הוא יעשה בדיוק את מה שאתה עושה. הוא לא יחזיק את ידי, כי הוא כבר נמצא שם. הוא ידבר איתי, ואני אסביר לו. הוא יקשיב ויבין שאני הקשר שהוא חיפש כל חייו. הוא מבין, כי הוא כבר שם. ואני הסימן שלו, לקראת המוות שלו. הוא צאצא של קדוש הודי שחי פה לפני המון שנים, ואני רק אלווה אותו בדרך החדשה שהוא צועד."

"מעין, האם סיימתי את תפקידי?" שאלתי, שאלה ישירה בכדי להבין סוף-סוף מה עליי לעשות.

"כן, יקירי. זה עד כאן. מכאן אתה כבר חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. הוכחת מעל ומעבר לכל ספק שאתה חבר ואוהב אמיתי. זה הזמן שלך לשחרור האישי שלך. חזור לישראל, חזור לבקתה, חזור לטבע. אנחנו נפגש בתודעה האינסופית."

נשקתי את ראשה ואמרתי לה בשקט שהיא אהבת חיי. הבטחתי שאבוא לבקר, הבטחתי עוד דברים רבים שרק את חלקם הקטן אמצא.

במעלה הדרך ראיתי את נדב. הוא היה שמח לפגוש אותי, ואמר לי שהוא מבין שמעיין כבר תישאר פה. הוא תכנן להישאר איתה עוד כמה חודשים כדי לוודא שהכול בסדר, ואז להמשיך לטייל במעלה הרי ההימלאיה לכיוון טיבט.

התחבקנו. "אני אשוב הביתה," אמרתי. "הספיקו לי ההרפתקאות. עכשיו אני צריך לנוח. מחר כבר אצא לדרך. אח יקר, שמור על מעיין ותהיה איתי בקשר."

אספתי את תרמילי, כפי שאני רגיל לעשות בשנים האחרונות. אני נווד ולעולם אשאר כזה. אני נווד במחשבות, אני מרגל בתובנות, ובעיקר אני ממשיך לחפש בעל כורחי, לא יודע מה, פשוט לא יודע מה.

בבוקר למחרת כבר הייתי על רכבת בדרך לעיר הגדולה. משהו בצינת הבוקר עשה לי טוב. נפרדתי שוב מכולם. הפעם התמזל מזלי וישבתי ליד החלון, כאשר סמוך אליי הייתה משפחה שלמה, כולל מרעה ובקר שלהם. המחזות הללו פשוט מטורפים. הסירחון היה בלתי נסבל, והחלטתי לעטוף את פני בצעיף. נרדמתי. נרדמתי עמוק.

מישהי העירה אותי, כנראה האחראית על ניקיון המקום. היא אמרה שכולם כבר ירדו, ואני נשארתי אחרון. "כדאי שתזדרז," הוסיפה.

לא יאמן איך חלפו שמונה שעות. הייתי כנראה גמור לגמרי. ירדתי אפוף לחלוטין מהרכבת המעופשת. המון אדם הסתובב סביבי. ניסיתי לחלץ את עצמי מתוך כמות האנשים העצומה, ירדתי אל הרחוב ולקחתי מונית אל המלון. מחר בבוקר אני טס חזרה לארץ.

הנסיעה ארכה קצת יותר משעה, אבל קרבה אותי משמעותית לשדה התעופה. חדר המלון היה סביר. הנחתי את הציוד שלי ונכנסתי למקלחת חמה ונעימה. עשיתי מעט כביסה, והתכוננתי נפשית לחזור מחר ארצה – למולדתי, למקור מחצבתי, לביתי בבקתה, ולשקט.

האמת היא שהרגשתי שקט פנימי עמוק – אותו שקט נדיר שמלמד שכל מה שנמצא בחוץ, נמצא לגמרי בפנים. אבל אז, בדיוק כשעמדתי להרים את תיקי, הכל התפוצץ.

חבטה אדירה הכתה בפניי. הרגשתי כאב חד שהתפשט כמו ברק לכל גופי, והעולם סביבי התעמעם במהירות. התמוטטתי אל הקרקע. רגע לפני שהחשיכה השתלטה עליי, ראיתי דמות – איש גדול ממדים, צלליתו אפלה ומאיימת, עומד מעליי. שפתיו נעו, אבל המילים שיצאו מפיו היו כאילו באו מעולם אחר.

ניסיתי להבין מה הוא אומר, אבל כאב ראשי גבר על הכול. המילים שלו הפכו לרעש לבן, זר ורחוק.

נאבקתי לשמור על הכרה, אבל תחושת הכאב וההלם הכריעה אותי. העולם סביבי הפך לשחור מוחלט, ואני נפלתי עמוק אל תוך התהום של חוסר ההכרה. התודעה שלי עדיין פעלה ובחנה בדרכה הייחודית את גופי ומחשבותיי הפגועים, שמעתי קול בתוכי או מחוצה לי שקורא לי בעדינות, " רמי , זה גמור, בוא אלי ילדי אל תאבק". 

 

פרק 25 מסרים מהאינסוף

 

פרק 25 : מסרים מהאינסוף

רצף המאורעות העיק על לבי, כמעין רטט, קלוש, נוכח ואינו מרפה. רק אתמול היה העולם קפוא בתבניתו, ואני, שבוי בדימוי שאין ממנו חזרה - הדמיון שכרוך במותה של מעיין. היא נעלמה אל תוך הצללים, והדממה שהשאירה אחריה נראתה כבלתי ניתנת לערעור, כזו הנוגעת במצולות הנשמה. ופתאום, כמופע חלום שבו הרוח והגוף נאבקים על מרחבם, היא שוכבת כאן לפניי, חיה, שברירית, כמי שנעקרת מתוך מציאות שהייתה תמיד מעבר לאופק, מעבר המילים.

תחושת הזרות והמסתורין שהתעוררה בי עם חזרתה רטט וגעש בתוכי, מעיין שמתקיימת רק בעולמות נסתרים, מחוללת בחלום-מציאות שבו נוגע האינסוף עצמו.

כשהנחתי את ידי על שלה, לא הייתה זו רק אחיזה פיזית, זה היה כאילו פרץ לתוך תודעתי נחל סמוי, נשימה מהיקום שמעולם לא הרגשתי כה חדה. המסרים היו זורמים בתוכי כמו מילים שנאמרות ללא קול, מילות מוזרות של יקום רחוק, חודרות ישירות ללב.

בעודי מנסה לעבד את אשר קורה סביבי, קו דק של מציאות נשבר – מטוס קרב חלף בשמיים, כמעט כציור שבור ומעוות. מחזה זה, שלא היה מקומו כאן, בתוך השקט הקדמוני של הודו, לא הסתדר עם תודעתי. היה זה רגע שבו המציאות נבקעת קלות, חושפת צל של ממדים אחרים. האם היה זה סימן? האם הייתה זו תזכורת לכך שהגבולות בין העולמות אינם יציבים כפי שחשבתי?

השעות חלפו, ואני נותרתי שם, יושב לצידה, מחכה. חשתי שהזמן מתעגל, מתפתל, כמו היה נוזל שבורח מתוך גבולות הזמן. נדב לא היה שם, נעלם אל תוך מסעותיו שלו. אולי הבין משהו שאני טרם הבנתי, אולי גם הוא התחיל לתהות האם המציאות שאנו חיים בה שייכת לעולם שבו חשבנו שאנו מתגוררים.

נשארתי עם מעיין, מחפש את המילים, את המסרים, את ההבנה. באותו רגע חשתי כאילו העולם כולו עומד על סף קריסה אל תוך חלום, ואני – אני נמשכתי אל תוכו. 

היא ניעורה לרגע, עיניה נפערות במבט שקט ובלתי נתפס, כמו חלון אל נוף שאין לו התחלה או סוף. החיוך שלה היה דומה לחלום ישן שצף אל פני השטח, רך אך חודר. ידיה נמתחו קלות לעברי, ואני אחזתי בה שוב.

"רמי," נשמע קולה בתוכי, עמוק וצלול יותר מכל מה ששמעתי אי פעם, "אני כבר לא כאן בגופי אולי הוא נותר על האדמה, אבל תודעתי כבר מרחפת מעבר לשם, מעבר לכל מה שהכרנו."

"אל תפחד," המשיכה, "זוהי התודעה החדשה שלי, מתקשרת, מעבר לכל הגיון. אתה שומע אותי כעת, אך אין צורך שתדבר בקול. המילים אינן הכרחיות עוד. חשוב על דבריך, ואני אשמע אותם."

נשמתי נעתקה. האם זהו טירוף? האם אני בתוך חלום? הרגשתי כמי שנמשך לתוך מעגל שאין לו מוצא, שבו כל חוויה היא מעבר לגבולות מה שאני מכיר.

"מה עליי לדעת?" שאלתי, בקול רועד.

"ישנם שומרים שמלווים אותך, רמי," השיבה מעיין. נוודי הזמן, הם שומרים על נשמתך, נשמות עתיקות שנמצאות לצידך מאז ומעולם. הם משגיחים עליך ומסייעים לך לנווט בין השבילים הסבוכים של החיים."

נשמתי שוב נעתקה. נוודי הזמן? יצורים אלה היו מעבר להבנתי, אך יכולתי לרגע לחוש בנוכחותם.

"מעיין," לחשתי, "אני אבוד בתוך זה. איני יודע עוד מה אמיתי ומה איננו. זה מכביד עליי."

היא חייכה, מחייכת חיוך מלא שלווה, כאילו הזמן לא נגע בה. "אתה נבחרת, רמי, להעביר את הידע. אינך צריך לפחד. אני כאן להוביל אותך, ואנחנו יחד במסע הזה. כל מה שנדרש ממך הוא להיות פתוח ולהקשיב."

לקחתי את ידה בשנית, והתיישבתי, מוכן להקשיב לכל מה שיש לה לומר.

"בסדר, אהובתי," לחשתי,  חנוק מכל ההתרחשויות. 

היא עצמה את עיניה, עוצרת לרגע ואז פתחה שוב, מבטה חודר ישירות לליבי.

"אל תשכח, רמי," המשיכה בקולה השקט. "אין באמת כלום. יש רק תודעה אינסופית, מרחפת על פני כל המציאויות. תודעה זו, היא האין חומר, ללא התחלה וללא סוף. אין לה שם, לא גוף ולא צורה. היא נצחית, היא משגיחה על כל הברואים, ומובילה אותם כל רגע ורגע."

"ומניין לך כל זאת?" שאלתי, נשמתי נעתקת בתדהמה.

"עברתי חניכה על ההר," השיבה מעיין בקול נמוך, "חניכה ארוכה וקשה, לבד בחשיכה, בין תנאי מזג האוויר הקשים. חום בלתי נסבל וקור עז, ללא שינה או מזון מסודר. ישבתי לבדי ומדטטי, עד אשר חוויתי את החירות המוחלטת, שם הגוף הפיזי התפוגג, והקשר אל הבורא התגלה בעוצמתו."

"מעיין," לחשתי, "הרי זה מה שחיפשנו, את ואני, כל חיינו. אני פחדתי, ואת צעדת ללא מורא. ספרי לי, מה קרה שם? חיפשתי אותך כמו מטורף, נפצעתי על ההר, חזרתי לישראל, אך לא יכולתי להשאיר אותך מאחור. אמרו לי שאת מתה, אך את כאן. מה קורה לי, מעיין?"

פניה התעוותו לרגע, כאילו גל של כאב בלתי נראה חלף דרכה. עיניה נפקחו באיטיות, והבזק של דמעות זלג במורד לחייה, ממלא אותן בברק מסתורי. היא חייכה—חיוך רך, שקט, כמו זיכרון רחוק שהתעורר לרגע. לא נדרשו מילים, מבטה, רווי חמלה, דיבר במקומן. הייתה בה שלווה עמוקה, כמעט קדושה, שהתפשטה באוויר והקיפה את שנינו. עמדתי שם, מהופנט, ולא נזקקתי למגע כדי לחוש בתפילתה הנסתרת, היא עטפה אותי בכל הווייתה, כמו תפילה אילמת שהתנגנה רק בנשמה.

"רמי, ישנה מעלה ייחודית שהיא "למעלה מן הדעת", והיא הגבוהה שבהן. ואז מגיע תורה של "הדעת" היא מרכז ההוויה, המחשבתית והגופית יחדיו, ולבסוף, שוכן "גוף הדעת", שהוא כול החומר כולו.  

ובמרומים, מעל לכל דעת, שוכנת התודעה, בשקט ובשלווה אין סופית. היא יודעת את הווייתה למעלה ולמטה.

למעלה מחוברת לאחד האינסופי, ועם זאת חווה את הדעת ואת גוף הדעת. וכאן, במציאות האדירה, נגלה הקשר העמוק בין היקום הפנימי שלנו לבין הממלכה האלוהית של הרוח, אשר מדריכה אותנו בדרכים שאינן נראות לדעת" ....

פרק 24: בצוהרי היום

 עיניי נפקחו אל אוויר העולם, הכל חזר להיות בדיוק כפי שהיה, אך הפעם ליוותה אותי תחושה פנימית מוזרה, כאילו היום הזה עשוי להיות חשוב במיוחד. נדב כבר עמד מחוץ לבית, ומבעד לוילון ראיתי אותו מדבר עם הדוקטור הכחוש. כשזיהה אותי, הוא קרא בקול: "קדימה, רמי! מחכים לנו במרפאה."

השלכתי על עצמי מכנסיים קצרות וחולצת תישרט מאתמול. תפסתי את תיק היד שלי – תחושת דחף פנימית אמרה לי שלא כדאי להשאיר כל עדות מאחור – ויצאתי.

"רמי, אתה לא תאמין," נדב פלט תוך כדי תנועה. שערו, שגדל פרא בחודשים האחרונים, נשאב אל הרוח, ועיניו נראו לפתע שונות, מלאות במשהו בלתי מפוענח.

"דבר, נדב," אמרתי, תוך שהמבט בעיניו הלך ונעשה מטריד יותר.

"מעין במרפאה. היא בחיים."

"מה?" לחשתי בהלם. "מה קורה פה? נדב, מי משחק לנו בראש?"

ההליכה שלנו הפכה לריצה, נדב פתח בבת אחת את דלת המרפאה, אך האחות עצרה אותו מלפרוץ פנימה. "היא עדיין חלשה. היא חייבת מנוחה."

נדב הביט בה בהבעה של אימה. "עד עכשיו חשבנו שהיא מתה, ועכשיו אומרים שהיא חיה? אני חייב לראות אותה."

הרופא החליף מבטים עם האחות, ולבסוף הנהן, מאשר את הכניסה. "אני מבקש שתורידו נעליים, תשטפו ידיים ותשימו מסכת פנים."

עשינו כמצוותו. כשהדלת נפתחה, נכנסנו לחדר אפוף אדים שהסתיר כל דבר מטווח הראייה. הדלת נסגרה מאחורינו, והאוויר היה סמיך, כבד. אפשר היה לראות רק את הצעדים הקרובים אלינו. נדב הובל, ואני אחריו.

כשהתקרבנו אל המיטה, ראינו את מעין. עיניה היו פקוחות ומביטות מעלה, אך רק חלק קטן מהאישון נראה. הן קיבלו גוון לבן מבהיל, וגופה הרזה התגלה מתחת לסדין. היא נראתה שברירית, כמעט לא נוחת בעולם הזה.

הרופא בדק את הדופק שלה. "הדופק מאוד נמוך," אמר בשקט. "נראה שהיא לגמרי לא איתנו. הבדיקות הרפואיות תקינות לחלוטין, אך אין לי הסבר לתופעה הנפשית הזו."

"ניסיתם להעיר אותה?" שאלתי בחרדה.

"כן, כמה פעמים. זה נראה כמו תרדמת. עם זאת, יש תזוזות ביד שמאל שמרמזות על רצון לתקשר, אבל עדיין לא ברור."

 

"דוקטור, אני יכול להחזיק לה את היד? זה בסדר?"

"כן, אבל בעדינות. לאט וברגישות."

"היא האישה שלי," עניתי בנחישות.

ידה החליקה אל תוך כף ידי, עדינה, נינוחה וחלקה. הרגשתי גל של אהבה ששוטף אותי ברגע הזה. המגע שלה העביר בי מסר מעומעם לראשי, אבל נשימה עמוקה העבירה את תשומת ליבי ללב, והוא התרחב בתגובה.

עצמתי את עיניי, הנחתי את ידי השנייה בעדינות על ידה, עוטף אותה מלמטה ומלמעלה. נדב הביט בי בשקט, ראשו נטוי קדימה, נראה כאילו הוא מתבייש ביכולת שלי לאהוב את האישה הזו בעוצמה כזו.

ואז, באיווחה חדה, שמעתי אותה. הקול שלה חדר ישירות אל תוך ראשי, ברור ומצמרר, כאילו מעיין עצמה פנתה אליי ממרחקים אינסופיים.

"רמי, רמי, רמי," קולה נשמע חד ועמוק. "תתעורר. זו אני, מעין."

פקחתי את עיניי, אבל החדר נותר דומם. הקול לא הגיע מגופה של מעיין, אלא ממרחבים פנימיים, הישר מתוך ראשי. ברגע שהעיניים שלי נפקחו, הקול נעלם, התפוגג כאילו היה חלום שברירי. עצמתי את עיניי שוב, והרגשתי חרדה מזדחלת במעלה בטני. התחושה הייתה משונה, כאילו הגבול בין המציאות להזיה מתחיל להיטשטש.

ואז היא שוב דיברה, בקול רך יותר, כאילו נוגעת בי בנפש עצמה.

"רמי, זו אני. אל תילחץ. זו דרך ההתקשרות שלי מעתה ואילך. אני הלכתי רחוק, רחוק מדי, למקום שממנו אינני יכולה לחזור עוד. אך ניתנה לי האפשרות להעביר מסרים מלמעלה, להוריד אותם למטה. אל תפחד, רמי שלי, אהוב ליבי. אל תעזוב את ידי."

לפתע, תחושת רוגע מילאה אותי. התמסרתי למסרים שלה, למילים שנשאו תחושה של עולמות אחרים, של ממד שלא הכרתי. היה במגע שלה משהו מרגיע, כאילו נשמתי חזרה הביתה, אל מקומות נסתרים שמעולם לא דרכתי בהם, אך תמיד היו שם.

"רמי, רמי שלי," קולה לחש בקול רך, מלא אהבה שלא ניתנת לתיאור במילים.

"עכשיו זה הזמן. תעזוב אותי, תן לי לנוח. מחר, בבוקר מוקדם, תבוא לבד, ונמשיך. לך לדרכך, אהובי."

פרק 23 מנוחה נכונה

 

אני זה אתה, אתה זה אני. אני הוא אתה, אתה הוא אני. אני הוא זה, אתה הוא זה, ולכן יוצא שאנו זה.

מה "זה ", "זה" ?

הבוקר החל לטפס מעל האופק, באיטיות שמרגישה כמעט נצחית. קרני השמש הראשונות נמסו בעדינות מבעד לווילון הצהבהב, כמו זורמות ברכות על פני החדר. האור דקיק, כמעט בלתי מוחשי, אך כל כך מוחשי בו זמנית, כמו רישומי חלום שכמעט נשכח. צינה קלה חלפה על עורי, ותחושת החופש התפשטה בגופי, תחושה שקשה להסביר, כאילו שברגע אחד נפתחו שערים סמויים של תודעתי. כל הגבולות היטשטשו, לכאורה כל תודעה נמסה לתוך השנייה, וכל הוויה היא השתקפות הדדית, חסרת התחלה וסוף.

מחשבות צפו במוחי, ללא מקור ברור. העולם סביבי החל להיראות שונה. הווילון, שבשגרה הוא סתם וילון, עכשיו היה צורה אחרת – משהו שהוא הרבה מעבר לחומר. הצבע הצהוב שלו התמוסס לתוך האוויר, וכבר לא היה מחובר לאובייקט הפיזי שממנו בא. החדר כולו נראה כחלל רחב ועמוק, מלא בצורות וצבעים שהתקיימו במקביל, כמו תעתועי אור, חסרי אחיזה בממשות הפיזית. הכול היה תלוי במילה, והמילים עצמן – נוצרו מתוך האותיות.

אבל רגע... האותיות. מה הן בעצם? גם הן מופע, משהו עמוק יותר, שמסתיר בתוכו סוד. אם לא היו אותיות, האם היה בכלל עולם? התחושה הזו, המוזרה והמוזרה יותר, התפשטה בי כמו גל שקט אך בלתי ניתן לעצירה.

הרגשתי כמו תייר בתודעתי שלי. מעבר לאותיות, מעבר למשפטים, מעבר לסמלים – לא היה כלום. חלל ריק ועמוק, עליו היו פזורות אותיות ומשפטים, מרחפים כמו איים קטנים של הבנה בתוך ריקנות עצומה. כל המחשבות התמזגו לרעש לבן של תודעה קולקטיבית, שכולם מבינים – ואני, איכשהו, אבדתי בה.

כששפשפתי את עיניי, שום דבר לא השתנה. הכול נותר אותו דבר, מרחף בין מציאות להזיה. ניסיתי לקום, אך גיליתי שלא הייתי. גופי נעלם. תחושת חלחלה קרה החלה לחלחל לאט לתוך קיומי. אולי אני מת? המחשבה הזו, שהייתה אמורה להפחיד, הרגישה פתאום נכונה. אולי זה מה שזה – מעבר למשהו אחר.

ואז, מתוך האפלה הזו, הגיעה תובנה פנימית, קול שקט שהרגיע אותי: "מה אתה דואג? הכול מדויק." הכול היה במקומו, והכול היה נכון. אפילו התובנה הזו על תודעה חדשה נראתה כאילו הייתה שם תמיד, פשוט חיכתה שאגלה אותה. אולי זו בהירות מופשטת, סוג של הבנה שקיימת מעבר לזמן  ללא התחלה וללא סוף.

נדב התעורר מולי. הוא נראה מטושטש, כאילו בא מתוך ערפל סמיך. הוא שאל שאלה, אבל המילים שלו נשארו תלויות באוויר, חסרות משמעות עבורי. אני הבטתי בו, אבל כל אות, כל משפט שאמר הפך לעוד צללית של משהו שהיה פעם מובן. עכשיו זה היה חסר כל תוכן. אותיות הפכו לרעש חסר צורה. בלי אותיות, אין מופעים, ואין עולם. עכשיו אני מבין – אני לא מבין אותו. רגע, מה קורה לי?

זה הזכיר לי מיד את אותו טריפ רע שעברתי שנה קודם, אצל איילת הקוסמת. אותו ערב שבו איבדתי את הקשר למציאות, כאילו חציתי גבול אל תודעה אחרת, בה הכול היה שונה, משוחרר, אך גם מאיים ומוזר.

ובדיוק אז, מתוך תחושת היציאה מהמטריקס, כאילו כל הגבולות בין מציאות לאשליה החלו להתמוסס, פתאום חזרתי להרגיש את גופי. משהו חיבק אותי, ורכות נעימה התפשטה בי. היא לחשה באוזני, קולה עדין אך עמוק, כאילו בוקע מתוכי: "אני, אתה, ואני כל כך אוהבת אותך. אני לא נפרדת, אני לא מתאבלת, אני בתוכך."

היבטתי על עצמי, והייתה תחושה משונה אך נעימה – כאילו איני קיים בנפרד. מולי, במופע הפיזי, נגלו פניה של מעין. ליטפתי את פניה, או אולי את עצמי, כי כבר לא הייתה בי תחושת שייכות לאף אחד או אחת. הכול נטמע זה בזה. הרגשתי שאין כל צורך בהגדרות, כי החיבור האינסופי של קארמות אינסופיות מתקיים בתודעה. זהו חיבור עמוק, ואולי דווקא היעדר חיבור – מעין וודאות שאינך נפרד, שאתה אחד, לגמרי אחד עם עצמך, ודרכה – עם "הברהמן," המוחלט, האין-סופי, אלוהים או ההוויה. המופשט, שלם במהותו, ללא התחלה וללא סוף.

אל המקום הזה אני שואף, למקום הזה אני הולך – ואני מאוהב, מאוהב באותה האהבה שאני מקבל עכשיו, אותה אהבה שעטפה אותי כשמעין לחשה באוזני. תחושה פנימית חלחלה בי: מעין, האישה שאיתי, כבר לא קיימת במופעה הפיזי, היא מעבר לכך. כל מה שנראה לעין רק מבטא את ההתפתחות הפנימית שלי, את התובנות שצברתי בהבנת היקום.

קודם כל באה השאלה "מי אני?" – שאלת זהות עמוקה שנצרבה בתודעה. אחר כך בא ה"אטמן" – התודעה הפרטית שלי, זו שנשארה נחבאת בתוכי כל הזמן. ולבסוף, כל הקשרים הללו נחשפו. השפה של התודעה נפתחה, והיא הובילה לשלמות רכה ועדינה. נירוואנה, טבולה באהבה שאין לה גבול.

" רמי, תתעורר!" שמעתי קול קורא. הוא חזר שוב ושוב, הולך ומתעצם, כמו פעימת לב עמוקה שמושכת אותי חזרה אל העולם. פקחתי את עיניי.

"אל תמות עכשיו, רמי, בבקשה. יש פה משהו שאתה חייב לראות.

פרק 22 התעוררות

חדר המלון היה אפל לחלוטין. הווילון היה סגור, והרגע הקסום של בין הערביים הפך באחת ללילה של ממש. הערב תמיד משך אותי אליו, ובאותה מידה גם הרתיע. כילד, הפחד מהחושך היה כמעט משתק. מה יש בו בחושך שמבעית כל כך?

חוסר היכולת להסתמך על הראייה ולזהות את המציאות מבחוץ מאלץ אותנו להתעורר ולהפעיל חושים אחרים – אלו שמביאים אותנו להתמודד עם מה שנמצא בתוכנו. בהודו, במיוחד באותו חבל ארץ ספציפי שבו שוכן האשרם של רמהנה מהרישי, ישנה העדפה לחשיכה, כמו כדי להזכיר שהאור הפנימי חשוב יותר מהאור החיצוני.

אז מה הפחיד אותי כילד בחושך? אולי הצורך להתמודד עם מה שקורה בפנים, כשמחשבות ורעיונות מתערבבים עם רגשות ותפיסות עולם, נכונות או מוטעות. ייתכן שכילד הייתי חשוף מול עצמי ללא הסבר או הדרכה. הדמיון המפותח שלי ראה דמויות, הבזקים, ומפלצות אנרגטיות שהקיפו אותי ולא נתנו לי מנוח עד שהבעתי את רצוני ואז הם נעלמו.

אבל מה אני רוצה בכלל? מה אני צריך? מה מעניין אותי? אני נווד במציאות פנימית וחיצונית מיוחדת. אני מחפש את אהובתי שנעלמה, ומבין שהיא קרובה, ופתאום היא נעלמת. מה קורה כאן? מי משחק לי בראש? מה אני אמור להסיק מכך?

הלילה ירד, והשעה הייתה כבר 20:30. נדב עדיין לא הגיע, וזה אומר שהוא כבר כמה שעות טובות מחוץ למלון. להבנתי, הוא ניגש למרפאה לנסות ולתחקר את הרופא והאחות, ומאז נעלם גם הוא. אולי ברח? זה נראה הזוי, אבל עם כל האירועים שקורים פה, נדמה שאין סוף למציאות המשתנה תדיר.

דפיקות קלות נשמעו בדלת. שאלתי: "מי שם?"

"זה נדב, תפתח."

נדב נכנס אל המלון, פניו היו חיוורים ועיניו בערו בלהבה של סערת רגשות. "מה קורה ילד, אתה נראה מותש."

"האמת היא שהעסק הפך להיות הזוי ביותר, רמי."

"מה העניין?" שאלתי.

"הם לא מעוניינים לדבר."

"מי לא מעוניין לדבר?" שאלתי.

"הרופא והאחות. הם פשוט כאילו לא מבינים אנגלית. כמעט שהפכתי להם את השולחן, הם הזמינו משטרה. עד עכשיו הייתי בחקירה."

"נדב, ספר לי הכול," אמרתי, מדליק סיגריה ויוצא אתו החוצה.

ממולנו עמדה מכונית משטרה עם אורות מהבהבים שחתכו את החשיכה כמו להב חד. נדב עמד מולי, נשימתו כבדה. הוא התכוון לומר משהו, אבל לפתע נדם כשהאוויר סביבנו החל להשתנות. מין דממה מוזרה נחתה עלינו, וכל הצלילים מסביב נבלעו כמו בתוך ריק שחור.

האדמה תחת רגלינו החלה לרעוד קלות, והרעד הלך והתחזק. לפתע, מתוך הצללים שסביבנו, החלה להתגבש דמות, עטופה בערפל דק ושקוף למחצה. נדב ואני הבטנו אחד בשני, המומים ומלאי פחד. הדמות המשיכה להתגבש, ולבסוף, ראיתי את פניה – אלו היו פניה של מעיין. אך היא נראתה שונה, כמעט  כמו רוח רפאים.

היא הביטה בי בעיניים חודרות ומלאות עצב, ולחשה בקול שהיה רך אך עמוק, כאילו בא מהעולמות שמעבר: "חיפשת אותי, ועכשיו אני כאן. אבל דרכינו עדיין רחוקה מסיום. הדרך האמיתית מתחילה עכשיו, במקום שבו המציאות והחלום מתמזגים."

לפני שהספקתי להשיב או לשאול שאלה, דמותה של מעיין החלה להתפוגג, מותירה אותנו עם הדממה והחשיכה שעטפה אותנו מחדש. אבל משהו בי השתנה – הרגשתי שנפתח שער אל תוך עולם אחר, שבו ייחשפו הסודות שהיו חבויים עמוק בתוך נפשי. ידעתי שמעיין אינה רק זיכרון או דמות מן העבר, אלא מפתח לגילוי גדול שיעמיד במבחן את כל מה שהכרתי עד כה.

בדיוק אז הופיעו הרופא והאחות, ואיתם גם קון, פניהם היו מלאות בתדהמה וחרדה. הם השתחוו על האדמה והחלו להתפלל בסנסקריט, כאילו היו עדים לאירוע קדוש ונשגב שמעולם לא ציפו לו. נדב ואני עמדנו שם, בתחושה מוזרה ועמוקה של ניתוק מכל מה שהכרנו. הייתה תחושה כאילו נקרע מסך בין עולמות, וכולנו היינו שותפים לחוויה בלתי ניתנת להסבר, שנכנסה עמוק לתוך נפשנו ולא הרפתה.