הרגשתי זעזוע קל בראשי, עוצמת המכה הורגשה בכל גופי, לא הייתי מוכן אליה, אבל חטפתי כנראה סלע על הראש, וכל החגיגה ההזויה הזאת, בתוך המערה הקטנה שלי. הסחרחורת שחטפתי הייתה איומה, והרגשתי איך כל העולם סובב אותי ואני מאבד שיווי משקל.
בחוץ, ממטרים כבדים רעמים וברקים היכו את ההר, יללות זאבים נשמעו בחוץ, זאבי ההר אולי חורשים מזימה קטנה מולי, שהרי אנוכי טרף קל, לבד, כמעט ללא כסות.
המצב שלי לא ממש אידאלי, הגשם המשוגע הרס את חלקה הגדול של המערה, נשטפתי כולי במים, רועד מחפש רגע של מנוחה והגיון בסערה.
ובתוך כך אם לא היה חסר, קולות העבר החלו שוב החלו לרצד במחשבותיי, כאילו היו המציאות עצמה, ואולי כן? אט אט זוחלות כמו תולעים, אל תוך המערה שנותרה. ובפנימיותי אני נחוש לחפש על ההר אחר מעין חיי.
מה אני מוצא בה במעין הזאת ? מה היא מבטאת ? על מה היא יושבת אצלי? אולי היא דמיונית? שאני מוכן באמצע החיים לעזוב הכול ולחפש אחריה. ואולי אני מחפש את עצמי דרכה, לכאורה תלוי בה בכדי למצוא נחת לרגשותיי הגואים, והגעגועים למגע איתה הפכו משנייה לשנייה לזעם, מה היא לא מבינה?
ומחוץ למערה הכול גועש, רוח קרה שורקת, אימתנית , חצופה ולא מרפה, מכה בעוצמה על הפתח העשוי מבוץ, שנוזל אט אט ומגלה אותי לטבע בכל תפארתו. ובתוכי ערפול חושים מהפנט, מסנוור אותי, מותיר אותי רצוץ בתוך בליל המציאות.
והמציאות פורצת לתוך ההוויה והיא חדשה בכל רגע נתון, ונבנית ממש בשבילי, בשביל, בדרך שלי, ואני הוא האחראי, הבוחן המושלם, והכל בעצם הכול, זו רק הבחירה.
ולרגע מחשבות רציונאליות התעוררו על המצב, ההיגיון הפשוט אליו הורגלנו כל חיינו. בפניי עמדו למעשה כמה אפשרויות, האחת להישאר במקום ולחכות שמזג האוויר ישתנה ובינתיים להתרטב עד לשד עצמותיי, והשנייה פשוט להמשיך ללכת. ההחלטה ללכת נראתה לי יותר הגיונית שכן גם כאן וגם כאן אתרטב, בהליכה ניתן אולי יהיה למצוא מחסה בהמשך הדרך.
הירח בינתיים עזר לי לנתב את דרכי בשביל המתפתל העולה אל רומו של ההר, כיסיתי את ראשי בכובע הגשם של מעילי והחלטתי לא למהר ללכת לאט, הדרך תמצא.
הגשם החל פוסק ורק טיפות גשם אינסופיות מעצבנות זלפו מהשמיים הגועשים בקולות חורף לסירוגין. סוף סוף ניתן היה לראות את השמיים השחורים, העננים התפזרו למערב, ענן גדול נוסף הגיע מצפון היישר אלי, ומשום מה ברגע האחרון נטה וטס לאיטו למערב והתחבר עם חבריו העננים, לכדי גוש מאיים, הפעם הרחק ממני.
נשמתי לרווחה , הבטתי בשעוני, השעה הייתה 11:00 בלילה, אני חייב למצוא מסתור. המשכתי לטפס על השביל שהפך להיות צר, ונראה היה לי שאני סוטה ממנו, החלטתי לעצור במקומי ולרדת לאחור להיכן שהשביל היה עדיין ברור. ואכן הירידה הייתה חכמה שכן השביל פשוט התקדם לכיוון אחר לגמרי ממה שהלכתי, יכולתי ליפול בקלות לתהום שנפערה.
עצרתי במקום, ונחתי לרגע דבוק בגבי אל ההר בכדי לא להתרטב מטיפות הגשם המעצבנות שנותרו מהסערה. ניקיתי את משקפי הראייה שלי בחולצתי הספוגה במים, נשמתי אוויר פסגות קר, פתחתי את התיק הצדדי של תרמילי ופתחתי חטיף שוקולד , בלעתי אותו בערך בשנייה, והרגשתי איך רמת הסוכרים המרוכזים עוזרים ומחזקים אותו לרגע.
הפנס ראש שלי היה מכוון לשמיים במקום על השביל הליכה, שמתי לב לכך רק עכשיו, כיוונתי את הפנס אל השביל ולתדהמתי זיהיתי תנועה לא ברורה לפני. קשה היה להבחין אם מדובר בבעל חיים או בן- אנוש, בכל מקרה נצמדתי אל ההר, מתחבא מעט מהדרך. ישנה סבירות מלאה שהתנועה זיהתה אותי, ולכן כיביתי את הפנס. החלטתי להוציא את סכין הקומנדו שהיתה מחוברת לתא התחתון של התרמיל, רק ליתר בטחון.
הזמן
זחל וכלום לא נשמע מהדרך מטה, הדלקתי את פנס הראש, הדמות הופיעה למולי במלוא הדרה, ממש למולי, נרתעתי לרגע אחזתי את הסכין בידי, מולי נעמד בחור צעיר כבן 25 לערך, עם שיער ארוך ללא חולצה, שרשרת סאוומי על צווארו, זה לא
אמיתי חשבתי לעצמי, כמו בבואה מסתכל עלי, לתוך העיניים עמוק, נבהלתי שוב , קפצתי לאחור.
"רמי, רמי, הסר דאגה, אני פה לא לפגוע בך" הוא אמר בשקט מופתי ועצם את עיניו הגדולות
"שב,
פה ותן לי לדבר" הוא המשיך, זה היה מוזר, הוא לא באמת הפחיד אלא פשוט הפתיע,
מה בחור צעיר כבן 25 עושה על ההר הגבוה, ללא חולצה.
ישבתי
על הקרקע ההר משענת לגבי, התרמיל הגדול שלי לצידי, מצדו השני של השביל התישב הצעיר,
והדליק מדורה זה לקח לו כמה דקות ספורות, המדורה החלה לבעור, בדיוק באמצע השביל,
הוא ישב בישיבה מזרחית, ולא דיבר. האש החלה לחצוץ ובנינו נוצרה הפרדה של להבות
חמות ונעימות.
"חם
לך ילד"
"
כן אבא , עניתי " , אבא יצא לי מהפה , מאיפה אבא פתאום.
הצעיר חייך אליי, עיניו היו טובות, פניו השתנו והפכו לפנים של איש מבוגר, הדומה באופן מושלם לאבי הזקן. ואני נזכרתי בזקן שלי, שחי בגפו מזה שנים רבות בדירה קטנה בקבוץ מבודד איי שם בהרי ירושלים. בבוקר הוא מתעורר מוקדם, לפני הנץ החמה, שותה את כוס התה שלו, ויוצא להליכה איטית על השביל סובב של הקבוץ, הוזה מדבר ומדמיין את אמא שלי שנפתרה לפני שנים רבות.
והזקן מעט מיוזע, חוזר אל הבית בצעדים איטיים ומדודים, מתיישב לו על כיסא בפרגולה, נרגע לרגע מהמסע. עדיין מדבר אליה, כאילו היא נמצאת בסלון הבית. לאחר ישיבה קלה והתנשמויות אל השמיים, הוא קם מהכיסא והולך באטיות אל הגינה, דואג להשקות את השושנים הוורודות, מנכש עשבים שוטים, ומחזיר את הכלים למחסן העץ הישן. ומיד חוזר לארון הספרים, אל ההרפתקאות של חייו.
"אני יודע שאתה מתגעגע לאביך, זה הרי ברור וטבעי", אמר הצעיר בשקט האופייני לו
"
כן, עניתי , הוא מופיע כל יום בראשי, נושם איתי כל הזמן ", הוא לא ענה , רק בהה
בשמיים, ואז החל מדבר בשקט, כאילו מדד כל הבהרה.
"רמי,
יקירי, אני בבאג'י, אני קדוש עתיק יומין שמגיע והולך, אני לא חיי ולא מת, ההר הוא ביתי, ואני אני"
"
מה זאת אומרת לא חיי ולא מת"
"אין
באמת חיים, הכל אשלייה, יש רק משחק שצריך להבין"
"ומהו
המשחק" ? שאלתי
"להפסיק
לחפש, ילד להפסיק לחפש"...
"
אז איך תמצא" ?
"
כשלא תמצא, תמצא"
"
מה אמצא" שאלתי?
"
תמצא אותך, ואתה שלם ומושלם "
"
אחד הנזירים, אמר לי שאמצא אותך על ההר, ואתה יודע היכן מעין נמצאת"
"
כן , אני יודע היא איתי והיא מוגנת "
"
אני רוצה לראות אותה, אמרתי", חזרתי על זה שוב " אני רוצה לבדוק שהיא
בסדר".
"היא
בעלייה יקירי, היא לא רחוקה, אנחנו נלך בזמן הנכון, אל תדאג בני"
חושך מוחלט שוב, אני פוקח את עיני, כנראה שהתעלפתי, לאחר קבלת המכה על ראשי, למעשה ממש חלמתי את הפגישה עם הצעיר, לא היה שם מדורה, וגם לא צעיר, וגם לא אבא שלי ודאי שגם מעין לא הייתה שם. הייתי פשוט מעולף ובתוך חלום.
שפשתי את עיני שוב ושוב, ספרתי את אצבעותיי, אני חיי, אני לא מת , הסלע פשוט השביט אותי לגמרי. והפעם שאני מבין את גודל האירוע, אני לאט לאט מבין את מצבי האמיתי, למעשה אני פצוע קשה ביותר בראשי, כך שבמהלך השעות האחרונות כנראה שהתעלפתי והתעוררתי מספר פעמים.
קול עלה בי שאני חייב בפנוי, מצבי מדרדר , זעזוע מוח כנראה רציני ומשפיע ישירות על תפישת המציאות שלי. לפתע אור גדול וחזק ריצד בתוך עיני, אלומה משמעותית אולי פנס ואולי אני מת, לא ממש יודע.
"רמי זה אתה "?
