פרק (1) מבודד ושמח לעת עתה

 

פרק (1) מבודד ושמח לעת עתה

הבקתה שלי ישבה על צוק גבוה המיוער כולו ביער עבות ומסתורי. העצים הנמוכים והסבוכים הסתירו את האדמה ורק שבילים קטנים אשר לא נראים לעין עירונית, יצרו מעין מעברים קטנים לטיולים ולהליכה חופשית באזור שהוגדר בעיני "הפרא".

האזור הכפרי והמיוער  של היישוב היה ידוע למעטים מאד אשר מכירים במקרה את המקום, במילים אחרות לבד משתי המשפחות שגרו במרחק סביר ממני לא שהתה במקום נפש אדם, ברוב שעות היום.

משפחת גורפינקל העשירה, רכשה את שטח האדמה והחליטה שהיא מניחה תשתית לכפר אקולוגי, אשר החיבור שלו לציוויליזציה מתבטא בעיקר בתנאי מחייה מיוחדים ביותר, והחוקים יהיו חוקי הטבע והחיבור הנכון והראוי לאדם המתפתח. 

השכרתי את המבנה לתקופת זמן, מתוך תפישה שזהו המקום אליו אני יכול לברוח ולכתוב, אלא שהתאהבתי במקום, באזור, בשטח, בניתוק ובבדידות שהביאה אותי לשיאים ביכולת להתחבר לתדר הפנימי שלי ופשוט לכתוב ולכתוב בלי סוף והתחלה ....

הבקתה הייתה ביתי ומבצרי, הייתי מבודד לגמרי ורוב הזמן שהיתי עם עצמי והטבע, טלוויזיה לא הייתה בנמצא ולא הייתה חסרה לי כלל. היום התחיל תמיד בטיול קטן בטבע עם כלבת הזאב החדשה שלי  "גיבור" כך קראתי לה על שמו של כלב מיתולוגי שהיה לי איי שם בתחילת שנות האלפיים.  

כל בוקר צעדתי, כל יום שעבר היווה כיוון שונה עבורי, לעיתים הדרכים הצטלבו, ויצרו אצלי בלבול, אבל מה זה בעצם משנה שאתה לא ממש רודף אחרי כלום. החשוב בעיני היה להבין פנימית שזו היא הדרך הדרך שלי להכיר כל אבן באזור. ואכן לאחר כמה חודשים זו הייתה שגרת חיי, הכרתי הנוף לעומק וכל שינוי בטבע קטן כגדול מיד נגלה לי בתודעה והפרשנויות בהתאמה. 

הבנתי שהכול נמצא בתנועה מתמדת, גם אם זו כזו תנועה שאי אפשר להבחין בה בעיין בלתי מזויינת, המרחב והזמן אחד הם, כל אחד בהתאם לגובה הבנת תודעתו מתקדם לעבר התובנות  שהכול אחד ואנו לגמרי תלויים האחד בשנייה. 

ועדיין היה חסר לי שם משהו בפאזל המופלא הזה, הרגשתי את זה בעצמותיי, לא הבנתי מה. החוסר שגרה הפך לשגרה ומצאתי את עצמי לא פעם זקוק נואשות לחברה, בינתיים דיי נלחמתי בעובדה שהרצון החשוב והמהותי שלי הוא להסתגף ולהיות בודד בכדי להבין את הקיום שלי בעצמי. עובדה זו נראתה לי חשובה יותר מהיכרות וזוגיות שלא רלוונטית לעת הזו. ויחד עם זאת נראה שישנה פתיחות ורצון אולי לאהבה חדשה. מי יודע? 

ולעיתים בבתי השכנים נשמעו קולות מסיבה, פתחתי את הווילון הצופה לשכונה במעלה ההר, הצצתי מהחלון. הבנתי, אולי באזור האי נוחות שלי אגלה משהוא חדש, אך  לא התפתיתי ונשארתי עם המחשבות הפרטיות, נגשתי למכתבה שלי, פתחתי את המחשב וחזרתי לכתוב את הסיפור של "המופשט".

המוסיקה הייתה מפלט עבורי, חיפשתי רדיו פסיכודאלי של שנות השישים וכך הפלייליסטים היתנגנו שם ברקע מביאים אותי תמיד בדמיון שלי לתאי שטח חדשים ובלתי מוכרים וכך שבה התודעה למשכנה הנוח והנכון. 

והנה עוד יום חלף....

"מתוך אומץ.אהבה.חירות מודרה מס'  2 "

מבפנים החוצה, תמיד מבפנים החוצה, הדהד הקול הפנימי, אתה שואב מידע ומקבל בחזרה דרך ההתמקדות באנרגיה הפנימית (אין לך באמת איך לקרוא לזה, גם אל תנסה ) , כשזה קורה לך אתה נגלה ומגלה כאחד, והנגזרת היא בהכרח רעיון חדש שמצית את המחשבה הראשונית ומגרה אותה לכתוב ולכתוב, להתגשם  וליהנות מידיעה."

המסע למשכנו של המופשט - פתיח

נווד בעל כורחו

פתיח:

אם הייתה לי זהות לפני הגעתי לבקתה, היא החלה להתאדות לאיטה, כאילו אין "קליפות" יותר להסיר. החדווה הפועמת מהתדר הפנימי שלי הובנה לי כעת באופן ברור, נהיר ומוחלט. התחושה הייתה שמעבר לרגשות ולחשיבה הלוגית אליה הורגלתי עד עתה, קיימת לה פתאום בתוכי מעין התגלות פרטית שפתחה צוער חדש לעצמי הפנימי. המודעות אל התודעה החלה לפעול בתוכי, מתוכי לכאורה "מבפנים החוצה" .

זה החל שנה קודם, כאשר החלטתי לטפס על ההר הגבוה צ'וקקיראו באזור עמק האורובמבה הקדוש בפרו של דרום אמריקה. התייעצתי עם בחור מקומי מהכפר הסמוך שנראה לי מבין גדול. הוא הפנה את תשומת ליבי, לציוד החם שאני צריך לקחת ולעובדה שזהו מסע מסוכן ביותר, "במיוחד "שאתה עושה אותו לבד", כך טען. ההמלצה הייתה שכדאי לחכות לימי הקיץ. באותה נשימה הוא הוסיף, "היו מטורפים שעשו את זה וחזרו אנשים אחרים לגמרי, חלקם  הוא חייך, עדיין קבורים איי שם בשלגים האינסופיים והגופות שלהם נגלות בסוף הסתיו לקראת האביב".

תחושה פנימית גרמה לי לחשוב שהבחור קצת מגזים. בכל מקרה, ביום למחרת ארזתי את התרמיל, כלל החוסרים מולאו בדיוק כפי שהמליץ הבחור, הרמתי את התרמיל הוא היה כבד ביותר ובתוך כך, מחשבה רודפת מחשבה מטרידה, ולמה בעצם אני חייב לעבור קושי גופני משמעותי ?, בכדי להבין מה קורה איתי, ולאן לעזאזל אני מרוקן את הזעם העצור.

לא ברור לי עד היום מהיכן הגיעה ההחלטה שאני לא חוזר מההר עד שאני מוצא. השאלה מה אמצא אולי בעצם נעוצה ב-שאלה שהדהדה אצלי  "מי אני"?  ואכן "האני" הדהד לכל אורך המסע המפרך, ומרגע לרגע הבנתי מה ומי אני לא. ההליכה נעשתה קשה מנשוא ואיתה גם היכולת שלי לנשום, ולאחר ארבע שעות הליכה בעלייה מתונה ללא הפסקה, החלה החשכה לרצד בשביל הצר וביקום המזדמן, הנראות לא הייתה בשיאה, ולמזלי הטוב נגלתה בפניי הבקתה הראשונה, בקתת מטיילים, יש שיטענו ציידים.

חיפשתי את המפתח שהיה מתחת לעציץ ישן בקדמת הבית, לגמרי טריוויאלי חשבתי לעצמי , פתחתי את דלת העץ הכבדה ונכנסתי פנימה, מיטת שדה ללא מזרון עמדה עירומה ובודדה, כיור וברז מים מאולתרים, תנור עץ ישן שכנראה לא היה שמיש כמה חודשים והעלה אבק. השארתי את הדלת פתוחה, מעין פתח ליציאה בהנחה ולא אהיה לבד ואכן לא הייתי לבד. חלון הבקתה המרכזי היה פתוח בחלקו, עליו ישב באופן מלכותי עורב שחור, גדול במראה שלו, העורב הפנה אליי את מבטו מה שגרם לי מיד לצאת מהבקתה, חשתי שהמבט הזה הוא לא של עורב אלא לגמרי של בן אנוש.

שפשפתי את עיני, הרגעתי את הנשימה ונכנסתי שוב, משב כנפיים רועש נשמע והעורב נעלם כלא היה, יצאתי החוצה במהירות לגזוזטרה והספקתי לראות את הדבר המופלא הזה דואה לאופק, הוא הביט בי לאחור ונסק לתוך ההר, הפך לבלתי נראה. סגרתי את החלון וישבתי להירגע על כיסא מעץ למול הנוף הפראי.

האפילה החלה לכרסם ביער העבות שמסביבי, שעות בין הערביים הפכו שחורים יותר ויותר עד כדי כך שהמציאות המפורשת מהעיניים דעכה. כלום, אין, חושך מלא בכלום. העיניים מנסות להיתפש על אובייקטים דמיוניים, ועתה נראה שהגיעה זמן לנוח.

עיני נעצמו באיטיות מעייפות ההליכה, ובתוך כך נגלה אלי הזקן, הוא התקרב אל מיטתי, הסתכל אלי לתוך הנפש, חייך את חיוכו המבין, נתן לי לשתות משקה חום עם טעם מר מאד, ומשם כבר לא חזרתי להיות אותו אדם.

 

המחשבות החולפות לנו במודע ולא במודע, יופיעו בד"כ באופן אקראי כאשר המחשבה אינה בשליטתנו המוחלטת, במובן ובהיבט "המחשבה הראשונית", זו שפותחת את מצעד המחשבות- המחשבה הראשונית המלכותית.

ובכן, האפשרות היחידה שלנו היא להחליט איך אנו מפרשים את אותה תנועה של מחשבות ותדרים חולפים. במילים אחרות אנו לא המחשבות שלנו, משום שאלה באות והולכות והנה עדיין כאן בניהם ואחריהם, מה זה , מי זה המודע?   

אכן מחשבה מוזרה שהתבהרה פתאום. טכנית זה לא ממש אפשרי שמחשבה באה והולכת ואני נשאר מודע למעברים, והנה עדיין אני כאן. מכאן גם לא הזיכרונות החולפים המתנדפים מהאמת, וגם לא הכאבים, אלו שהיו ואלו שיהיו, ומכאן גם  לא תפישות העולם הפרטיות שחשבנו שהן כל כך ייחודיות וגם הן משתנות תדיר ואנו עדיין מודעים להם חולפים ועוברים תמיד בכאן ועכשיו.

 וככל שאנו בודקים על דרך השלילה מה אני לא! "אנו" מתקרבים למה אני כן, התשובה לאותה דרך ייחודית היא זו שתתגלה את ההיכל הפרטי שלנו, המסתורי "האני הפרטי" או "האני המופשט"....

אז מי צופה במחשבות?, מי מביט בהם? , מי מחליט מה?,  מי מפרש?, מזה הדבר הזה שקורה ואינו בשליטתנו לעת עתה , איפה היא, למה היא כל כך חבויה? מזו התודעה הלא ברורה שאנו מרגישים אותה אך לא מסוגלים להבין אותה עד הסוף.

"העצמי הפנימי"/ או החלק הייחודי הנפרד אותו אנו מרגישים "כתודעה פרטית"  אינו מוגדר כחומר. לצורך הדיון נקרא  לו נשמה. נשמה זו כאמור ממוקמת בגבול בין החומר "לתודעה האינסופית", מטרתנו הראשית היא להתחבר ל"אני" ולאחר שתובנה זו קוראת, אזי אנו מתחברים לתודעה האינסופית שהרי הכול תודעה אחת.   

ואז נרדמתי כי  חשבתי שהבנתי.