פרק 26 אין לי כבר כוח לחכות

 

"מה אתה רוצה ממני, אלוהים? מה אני לא מבין כאן? מה אני אמור לעשות? איך אני אמור לחשוב? למה כל מה שאני רואה במציאות הפיזית לא תואם את מה שאני מרגיש בפנים? ולמה אני שוב מוצא את עצמי במצב רוח מחורבן?"

לילות של חוסר שינה, תחושת דכדוך עמוקה, ובור שאין דרך למלא.
"איפה אני מפספס, אלוהיי התודעה?"

התעוררתי הבוקר במצב רוח גרוע במיוחד. נדב כבר קם מזמן ויצא לטייל. נראה שהוא מעדיף להתרחק מאשר להיות קרוב למעיין. משהו עובר עליו, אבל הוא לא מדבר. הוא נראה אבוד, בדיוק כמוני.

עשיתי לעצמי קפה שחור, יצאתי למרפסת, ושאפתי סיגריה של נדב על הבוקר. הרגשתי שהנחתי את כל תודעת הבריאות שלי בצד. נכנעתי. שימת זין טוטאלית על הכול. היום הזה מרגיש כאילו נועד להיות אחרת – אולי הרפתקה חדשה תיצור מצב רוח שונה?

לרגע, מעיין עלתה לי לראש, ובריזה נעימה הגיעה מכיוון המרפאה. אחרי מקלחת קצרה, לקחתי את תיק הצד שלי ויצאתי לכיוונה. אולי שם נמצאות התשובות. מחשבה עברה בי – האם להביא אותה חזרה לישראל? היא תקועה בין עולם החיים לעולם השינה. כל הקשר שלי איתה עובר דרך מגע, דרך אותם רגעים של תקשורת טלפתית. אני מרגיש שאני סוג של מתווך עבורה, כלי שמעביר את מה שיש לה לעולם הזה.

נכנסתי לחדרה. היא שכבה במיטה, נקייה ויפה, עיניה עצומות. האחות אמרה לי שבאמצע הלילה היא קמה לשירותים וחזרה מיד למיטה. כל הסיטואציה הזו, שבה היא ישנה רוב הזמן אבל עדיין מתפקדת, פשוט מוזרה.

האחות הגישה לי כוס צ'אי ריחני ואמרה:
"רמי, צריכים להחליט מה עושים איתה. אנחנו לא נוכל להשאיר אותה כאן לעד. הסיפור שלה מתפשט באשראם, ויש התעניינות מצד ראש האשראם לפגוש אותה. הם מרגישים שהיא מביאה עוצמה רוחנית, כמו הרמאנה מהרישי – שלא דיבר שנים רבות, אבל רק נוכחותו הילכה קסם על כל מי שסבב אותו."

"אני מבין. אז הם רוצים לפגוש אותה?"

"כן. בצהריים תגיע קבוצה של 12 מאמינים, כולל הרינפוצ'ה שהגיע מאחד ההרים הגבוהים."

"אם כך, אני אהיה כאן. אבל קודם אני רוצה להיות איתה לבד."

התיישבתי לצדה, אחזתי בידה. היא פקחה את עיניה ודמעה קטנה נצצה בזווית עינה, כאילו היא מנסה לקרב אותי אליה. ואז שמעתי את הקול שלה במוחי, מהדהד מבפנים.

"רמי, אתה עצוב."

עצמתי את עיניי והתמקדתי בקולה שבתוכי. "כן, אני עצוב. מדוכדך. אני לא יודע מה אני אמור לעשות."

"אתה לא צריך להרגיש שאתה מחויב לכלום."

"אבל איך, מעיין? איך אני עושה זאת?"

"אני לא יכולה לחזור לחיים הרגילים שלי. אני כבר לא הגוף שלי, גם לא המחשבות, גם לא הזיכרונות – פשוט כלום."

"אני לא מבין אותך, מעיין. אני מחזיק בידך, ואת דומעת."

"אני... רק אני. מביטה בעצמי ללא שיפוט. הגוף והמחשבות אינם נושאים אותי – אלא אני אותם. אני הירח והשמש. אני אתה, ואתה אני. אני במימד ההיכל. אין שיפוט, אין כלום."

פקחתי את עיניי. ידי עדיין אחזה בידה. הסתכלתי עליה שוב. היא לא פקחה את עיניה. הרגשתי איום ונורא. חרדה החלה להתפשט בי. לכאורה משהו מדבר מתוכי. האם זו מעיין? האם עצמי מהתל בי? מי אני? עצמתי את עיניי שוב, ושוב הקול החל לדבר מתוכי – קולה של מעיין.

"רמי, היום יגיע הרינפוצ'ה הקדוש. הוא יעשה בדיוק את מה שאתה עושה. הוא לא יחזיק את ידי, כי הוא כבר נמצא שם. הוא ידבר איתי, ואני אסביר לו. הוא יקשיב ויבין שאני הקשר שהוא חיפש כל חייו. הוא מבין, כי הוא כבר שם. ואני הסימן שלו, לקראת המוות שלו. הוא צאצא של קדוש הודי שחי פה לפני המון שנים, ואני רק אלווה אותו בדרך החדשה שהוא צועד."

"מעין, האם סיימתי את תפקידי?" שאלתי, שאלה ישירה בכדי להבין סוף-סוף מה עליי לעשות.

"כן, יקירי. זה עד כאן. מכאן אתה כבר חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. הוכחת מעל ומעבר לכל ספק שאתה חבר ואוהב אמיתי. זה הזמן שלך לשחרור האישי שלך. חזור לישראל, חזור לבקתה, חזור לטבע. אנחנו נפגש בתודעה האינסופית."

נשקתי את ראשה ואמרתי לה בשקט שהיא אהבת חיי. הבטחתי שאבוא לבקר, הבטחתי עוד דברים רבים שרק את חלקם הקטן אמצא.

במעלה הדרך ראיתי את נדב. הוא היה שמח לפגוש אותי, ואמר לי שהוא מבין שמעיין כבר תישאר פה. הוא תכנן להישאר איתה עוד כמה חודשים כדי לוודא שהכול בסדר, ואז להמשיך לטייל במעלה הרי ההימלאיה לכיוון טיבט.

התחבקנו. "אני אשוב הביתה," אמרתי. "הספיקו לי ההרפתקאות. עכשיו אני צריך לנוח. מחר כבר אצא לדרך. אח יקר, שמור על מעיין ותהיה איתי בקשר."

אספתי את תרמילי, כפי שאני רגיל לעשות בשנים האחרונות. אני נווד ולעולם אשאר כזה. אני נווד במחשבות, אני מרגל בתובנות, ובעיקר אני ממשיך לחפש בעל כורחי, לא יודע מה, פשוט לא יודע מה.

בבוקר למחרת כבר הייתי על רכבת בדרך לעיר הגדולה. משהו בצינת הבוקר עשה לי טוב. נפרדתי שוב מכולם. הפעם התמזל מזלי וישבתי ליד החלון, כאשר סמוך אליי הייתה משפחה שלמה, כולל מרעה ובקר שלהם. המחזות הללו פשוט מטורפים. הסירחון היה בלתי נסבל, והחלטתי לעטוף את פני בצעיף. נרדמתי. נרדמתי עמוק.

מישהי העירה אותי, כנראה האחראית על ניקיון המקום. היא אמרה שכולם כבר ירדו, ואני נשארתי אחרון. "כדאי שתזדרז," הוסיפה.

לא יאמן איך חלפו שמונה שעות. הייתי כנראה גמור לגמרי. ירדתי אפוף לחלוטין מהרכבת המעופשת. המון אדם הסתובב סביבי. ניסיתי לחלץ את עצמי מתוך כמות האנשים העצומה, ירדתי אל הרחוב ולקחתי מונית אל המלון. מחר בבוקר אני טס חזרה לארץ.

הנסיעה ארכה קצת יותר משעה, אבל קרבה אותי משמעותית לשדה התעופה. חדר המלון היה סביר. הנחתי את הציוד שלי ונכנסתי למקלחת חמה ונעימה. עשיתי מעט כביסה, והתכוננתי נפשית לחזור מחר ארצה – למולדתי, למקור מחצבתי, לביתי בבקתה, ולשקט.

האמת היא שהרגשתי שקט פנימי עמוק – אותו שקט נדיר שמלמד שכל מה שנמצא בחוץ, נמצא לגמרי בפנים. אבל אז, בדיוק כשעמדתי להרים את תיקי, הכל התפוצץ.

חבטה אדירה הכתה בפניי. הרגשתי כאב חד שהתפשט כמו ברק לכל גופי, והעולם סביבי התעמעם במהירות. התמוטטתי אל הקרקע. רגע לפני שהחשיכה השתלטה עליי, ראיתי דמות – איש גדול ממדים, צלליתו אפלה ומאיימת, עומד מעליי. שפתיו נעו, אבל המילים שיצאו מפיו היו כאילו באו מעולם אחר.

ניסיתי להבין מה הוא אומר, אבל כאב ראשי גבר על הכול. המילים שלו הפכו לרעש לבן, זר ורחוק.

נאבקתי לשמור על הכרה, אבל תחושת הכאב וההלם הכריעה אותי. העולם סביבי הפך לשחור מוחלט, ואני נפלתי עמוק אל תוך התהום של חוסר ההכרה. התודעה שלי עדיין פעלה ובחנה בדרכה הייחודית את גופי ומחשבותיי הפגועים, שמעתי קול בתוכי או מחוצה לי שקורא לי בעדינות, " רמי , זה גמור, בוא אלי ילדי אל תאבק".