פרק 25 מסרים מהאינסוף

 

פרק 25 : מסרים מהאינסוף

רצף המאורעות העיק על לבי, כמעין רטט, קלוש, נוכח ואינו מרפה. רק אתמול היה העולם קפוא בתבניתו, ואני, שבוי בדימוי שאין ממנו חזרה - הדמיון שכרוך במותה של מעיין. היא נעלמה אל תוך הצללים, והדממה שהשאירה אחריה נראתה כבלתי ניתנת לערעור, כזו הנוגעת במצולות הנשמה. ופתאום, כמופע חלום שבו הרוח והגוף נאבקים על מרחבם, היא שוכבת כאן לפניי, חיה, שברירית, כמי שנעקרת מתוך מציאות שהייתה תמיד מעבר לאופק, מעבר המילים.

תחושת הזרות והמסתורין שהתעוררה בי עם חזרתה רטט וגעש בתוכי, מעיין שמתקיימת רק בעולמות נסתרים, מחוללת בחלום-מציאות שבו נוגע האינסוף עצמו.

כשהנחתי את ידי על שלה, לא הייתה זו רק אחיזה פיזית, זה היה כאילו פרץ לתוך תודעתי נחל סמוי, נשימה מהיקום שמעולם לא הרגשתי כה חדה. המסרים היו זורמים בתוכי כמו מילים שנאמרות ללא קול, מילות מוזרות של יקום רחוק, חודרות ישירות ללב.

בעודי מנסה לעבד את אשר קורה סביבי, קו דק של מציאות נשבר – מטוס קרב חלף בשמיים, כמעט כציור שבור ומעוות. מחזה זה, שלא היה מקומו כאן, בתוך השקט הקדמוני של הודו, לא הסתדר עם תודעתי. היה זה רגע שבו המציאות נבקעת קלות, חושפת צל של ממדים אחרים. האם היה זה סימן? האם הייתה זו תזכורת לכך שהגבולות בין העולמות אינם יציבים כפי שחשבתי?

השעות חלפו, ואני נותרתי שם, יושב לצידה, מחכה. חשתי שהזמן מתעגל, מתפתל, כמו היה נוזל שבורח מתוך גבולות הזמן. נדב לא היה שם, נעלם אל תוך מסעותיו שלו. אולי הבין משהו שאני טרם הבנתי, אולי גם הוא התחיל לתהות האם המציאות שאנו חיים בה שייכת לעולם שבו חשבנו שאנו מתגוררים.

נשארתי עם מעיין, מחפש את המילים, את המסרים, את ההבנה. באותו רגע חשתי כאילו העולם כולו עומד על סף קריסה אל תוך חלום, ואני – אני נמשכתי אל תוכו. 

היא ניעורה לרגע, עיניה נפערות במבט שקט ובלתי נתפס, כמו חלון אל נוף שאין לו התחלה או סוף. החיוך שלה היה דומה לחלום ישן שצף אל פני השטח, רך אך חודר. ידיה נמתחו קלות לעברי, ואני אחזתי בה שוב.

"רמי," נשמע קולה בתוכי, עמוק וצלול יותר מכל מה ששמעתי אי פעם, "אני כבר לא כאן בגופי אולי הוא נותר על האדמה, אבל תודעתי כבר מרחפת מעבר לשם, מעבר לכל מה שהכרנו."

"אל תפחד," המשיכה, "זוהי התודעה החדשה שלי, מתקשרת, מעבר לכל הגיון. אתה שומע אותי כעת, אך אין צורך שתדבר בקול. המילים אינן הכרחיות עוד. חשוב על דבריך, ואני אשמע אותם."

נשמתי נעתקה. האם זהו טירוף? האם אני בתוך חלום? הרגשתי כמי שנמשך לתוך מעגל שאין לו מוצא, שבו כל חוויה היא מעבר לגבולות מה שאני מכיר.

"מה עליי לדעת?" שאלתי, בקול רועד.

"ישנם שומרים שמלווים אותך, רמי," השיבה מעיין. נוודי הזמן, הם שומרים על נשמתך, נשמות עתיקות שנמצאות לצידך מאז ומעולם. הם משגיחים עליך ומסייעים לך לנווט בין השבילים הסבוכים של החיים."

נשמתי שוב נעתקה. נוודי הזמן? יצורים אלה היו מעבר להבנתי, אך יכולתי לרגע לחוש בנוכחותם.

"מעיין," לחשתי, "אני אבוד בתוך זה. איני יודע עוד מה אמיתי ומה איננו. זה מכביד עליי."

היא חייכה, מחייכת חיוך מלא שלווה, כאילו הזמן לא נגע בה. "אתה נבחרת, רמי, להעביר את הידע. אינך צריך לפחד. אני כאן להוביל אותך, ואנחנו יחד במסע הזה. כל מה שנדרש ממך הוא להיות פתוח ולהקשיב."

לקחתי את ידה בשנית, והתיישבתי, מוכן להקשיב לכל מה שיש לה לומר.

"בסדר, אהובתי," לחשתי,  חנוק מכל ההתרחשויות. 

היא עצמה את עיניה, עוצרת לרגע ואז פתחה שוב, מבטה חודר ישירות לליבי.

"אל תשכח, רמי," המשיכה בקולה השקט. "אין באמת כלום. יש רק תודעה אינסופית, מרחפת על פני כל המציאויות. תודעה זו, היא האין חומר, ללא התחלה וללא סוף. אין לה שם, לא גוף ולא צורה. היא נצחית, היא משגיחה על כל הברואים, ומובילה אותם כל רגע ורגע."

"ומניין לך כל זאת?" שאלתי, נשמתי נעתקת בתדהמה.

"עברתי חניכה על ההר," השיבה מעיין בקול נמוך, "חניכה ארוכה וקשה, לבד בחשיכה, בין תנאי מזג האוויר הקשים. חום בלתי נסבל וקור עז, ללא שינה או מזון מסודר. ישבתי לבדי ומדטטי, עד אשר חוויתי את החירות המוחלטת, שם הגוף הפיזי התפוגג, והקשר אל הבורא התגלה בעוצמתו."

"מעיין," לחשתי, "הרי זה מה שחיפשנו, את ואני, כל חיינו. אני פחדתי, ואת צעדת ללא מורא. ספרי לי, מה קרה שם? חיפשתי אותך כמו מטורף, נפצעתי על ההר, חזרתי לישראל, אך לא יכולתי להשאיר אותך מאחור. אמרו לי שאת מתה, אך את כאן. מה קורה לי, מעיין?"

פניה התעוותו לרגע, כאילו גל של כאב בלתי נראה חלף דרכה. עיניה נפקחו באיטיות, והבזק של דמעות זלג במורד לחייה, ממלא אותן בברק מסתורי. היא חייכה—חיוך רך, שקט, כמו זיכרון רחוק שהתעורר לרגע. לא נדרשו מילים, מבטה, רווי חמלה, דיבר במקומן. הייתה בה שלווה עמוקה, כמעט קדושה, שהתפשטה באוויר והקיפה את שנינו. עמדתי שם, מהופנט, ולא נזקקתי למגע כדי לחוש בתפילתה הנסתרת, היא עטפה אותי בכל הווייתה, כמו תפילה אילמת שהתנגנה רק בנשמה.

"רמי, ישנה מעלה ייחודית שהיא "למעלה מן הדעת", והיא הגבוהה שבהן. ואז מגיע תורה של "הדעת" היא מרכז ההוויה, המחשבתית והגופית יחדיו, ולבסוף, שוכן "גוף הדעת", שהוא כול החומר כולו.  

ובמרומים, מעל לכל דעת, שוכנת התודעה, בשקט ובשלווה אין סופית. היא יודעת את הווייתה למעלה ולמטה.

למעלה מחוברת לאחד האינסופי, ועם זאת חווה את הדעת ואת גוף הדעת. וכאן, במציאות האדירה, נגלה הקשר העמוק בין היקום הפנימי שלנו לבין הממלכה האלוהית של הרוח, אשר מדריכה אותנו בדרכים שאינן נראות לדעת" ....